כל כך חמקמק להצליח להגדיר, לדעת את הנקודה, שבה צריך להשקיע משאבים נפשיים, לעומת הנקודה שבה צריך לקום על הרגליים ולעשות.
מבחינה נפשית אני עובדת המון. גם מזיקה, אבל משתדלת כל הזמן להיות בעבודה של שיפור: חשיבה חיובית אמיתית, הכרת הטוב- ויש הרבה טוב להכיר בו, עוד הרבה יותר ממה שאני רואה, וביטחון שיש מי שמנהל את העניינים ודואג לי הרבה יותר טוב ממה שאני יכולה לדאוג לעצמי. אבל אני לא יודעת- אני אמורה לרוץ עכשיו לחפש עוד עבודה? לצבור מלא שעות? לנסות לקדם במרץ את הרעיון העסקי שהיה לי? או שאני אמורה לתת מקום גם לתהליך, לא להלחיץ את המערכת, לא להטיל יותר מדי אנרגיות שדווקא יחנקו את התהליכים שמתחילים לקרות?
מכל עבר סימנים וסימני- סימנים וכל חץ מצביע לכיוון הפוך: "תחשבי חיובי ותפעלי" לעומת "חשיבה חיובית זה ממש לא מספיק!! תרשמי לקורס שלי ותקבלי כלים מעשיים" ואפילו "חשיבה חיובית זה מזיק!" ועד "לא לשים לב לסימנים מכשילים בדרך".
אני יודעת שמה שאני צריכה לעשות זה להיות בשקט ולהקשיב היטב למה שנאמר לי בפנים. וזה הכי קשה, בעצם. להצליח לשמוע את הקול הראשוני, ולא לבלבל אותו עם הקול ההססני, שנשמע כמעט בדיוק אותו הדבר. ואני לא מספיק מיומנת כדי להספיק לשים לב מי מדבר קודם (בהנחה שהלב אמור להיות הראשון).
ובעצם רק להאמין להאמין ולבטוח בה' שהכל יהיה טוב, והכל כבר טוב, ולתת לו להיות האבא ואני אהיה הילדה, וכמו שאני אומרת לילדים שלי- "מה, אתם לא סומכים עלי? הרעבתי אתכם פעם? פשוט תהיו בשקט ותתנו לי לדאוג!" ואני צריכה להקשיב היטב היטב אם זה מה שנאמר לי כאן.
אוי ה' הלואי שהייתי יודעת באיזה כיוון לפנות. אבל תכל'ס תראה לי שאני יודעת. אני צריכה ללמוד לתת אמון ולבטוח, בעיקר בה'. ולהצליח לראות מעל הצרות הקטנטנות את כל שפע הטוב האדיר שה' משפיע עלי כל הזמן. מה בכלל יש לי להתלונן? אני באמת לא מתלוננת אני פשוט רוצה לחיות ברמה הרבה יותר גבוהה, רמה שמעבר להישרדות.
בע"ה, תכלה שנה וצמצומיה, תחל שנה והשפעותיה הברוכות.
לושקה.