היום הוא יום ההולדת של אמא שלי. היא הייתה אמורה לחגוג 68, למרות שלחגוג לעולם לא תהייה המילה המתאימה לציון יום ההולדת של אמא שלי.
תמיד היו עניינים כאלה ואחרים סביב היום הזה.
כך או כך היא איננה. ואני תוהה איך מציינים אין יומולדת למישהו.
היום לפני שלושה שבועות היא נקברה. ירד גשם בלי הפסקה והחשמל קרס. בקיר היא נקברה וזה לא היה פשוט בכלל.
ומה עושים עם האין אמא הזה? בעיקר לאור חושך היחסים הגדול שהיה מערכת היחסים שלה ושלי.
אהבה-שנאה-עצב- הזדקקות-התנערות-סבל-כאב-געגועים-אשמה-עוד פעם אשמה אשמה אשמה-כובד אין סופי-ניצנוצים של זוהר עמום ועוד ועוד.
ערימת פתקים מבולבלים בכתב ידה הרועד במילותיה המופלאות החדות המובחרות.
בשבת בצהריים כששמש של נובמבר מאירה אנחנו קוראות בפתקים. על השולחן זר של ורדים צהובים ופרח עננה סגלגל וכאילו סחלבים בכתום.
את אומרת לי שהם שלי ואלי המילים האלה. שלא אפחד. שאתן להן לגעת בבפנים. שאמא שלי ליקטה עבורי זר של זיכרונות, קטעי רגע שברירי תקווה ובקשות סליחה.
אנחנו מדפדפות בפתקים. ובחוץ יום שבת. ואת ואני כאן. ואלה החיים שלי עכשיו.
אחר כך את מוצאת מעטפה חומה ואנחנו שוקלות איפה נטמין את הפתקים. אחר כך אנחנו אוכלות סלט עם הכל.
ומשהו רועד בי.
הבכורה בברלין. המטאליסט מתאושש נער הזהב בטיול בצופים וגורת הדבש ביומולדת. הם במשמרת של אבא.
ואני צריכה את זמן הרעד הזה עכשיו יותר מתמיד. אבל אני גם צריכה את תחושת האיסוף של כל שיקר לי.
מסמנת בסיכות על מפת הלב ומחברת בחוט שאדע מיקום מדויק.
אחר כך מחשיך. ויש שקט של שבת אחר הצהריים. ואז שוב שקע הכתף שלך היא נמל.
ואת מבקשת שאמצא משהו טוב אחד להגיד על עצמי. אחד. את מבקשת, את יכולה. והדמעות יורדות סופסוף.
אני עושה זרים ממש יפים. אני לוחשת.
ואני רוצה לחזור להתחלה. לבסיס.
ואני רוצה לחזור שוב לחפש שמחה. כי למסע הזה יצאתי. ואליו אני מבקשת לחזור.
בידיים מיובלות במבט נחוש אני לא מתכוונת להפסיק לסנן אבני חצץ ופסולת במסננת של מחפשי זהב. במים רדודים בגב דואב. אני מתכוונת להמשיך לחפש לי שמחה.
שמחה של השלמה. של שיחרור. של תנועה. אני מבקשת להניח את קרנבל ההכל כלול מכל וכל ובעיקר מכזה שעשוי טלאים של כאב וסיבוכים וחוסר ואין ואשמה. כמה אשמה.
אני כורה של שמחות. ולשם פני מועדות.
יום הולדת שמח לך אין אמא שלי. את איתי. במסע. אל השמחה.