יום שני יום בחירה.

יום שני.

בתשע וחצי בבקר אני והקירח חונים מחוץ לבית חולים שלוותה.

הוא ממוקם בכוונה או במקרה באיזור שליו בקצה השדות של הוד השרון. יש בו מדשאה וספסלים וצמחיה ותיקה. על ספסליו מונחים אנשים, גברים ונשים וכולם מעשנים. מפריחים ענני עשן סמיכים. הם משוחחים ביניהם. יש שבשקט ויש בלהט. יש על "אזרחי" ויש במדי המקום. פיג'מות בית חולים קלאסיות נטולות שיק או חיבור לטרנד עכשוי. האויר כמו עשן הסגריות שוקל אחרת על אף העובדה שהחצר רחבה וירוקה.

אנחנו מזמזמים בדלת מחלקת הנוער. בחלון העגול מציץ נער.

באנו לאסוף אותה. באנו לשיחה אצל הפסיכולוגית שמרכזת את הטיפול. אבא ואמא וילדה בחדר של בית חולים. אבא ואמא, זוג נשוי וילדה שאיננה שלהם.

השיחה נוקבת. היא לא עמדה ב"תנאי השחרור" שלה. אבל מקבלת עוד הזדמנות.

היא מרכינה ראש ונעלמת תחת שער המשי המבהיק שלה. הפיתוי להסיט אותו גדול, וד' המטפלת לא עומדת בו, הילדה מזדעקת "שיער, שיער לא לגעת" אסור ללטף, אי אפשר לסרק, גם כשהייתה קטנה ונאלצנו להתמודד עם כינים מזן בלתי מושמד בעליל, גם אז הייתה בוכה ונאנקת בכאב.

אני יודעת. לכן לא נגעתי. אני זוכרת.

אנחנו יוצאים משם. עם פתק לשומר ועם שקית קטנה של כדורים לשעת חירום.

היא שקטה באוטו, קצת מתבדחת עם הקירח על הנושאים החביבים על שניהם, סביח בבוקר, ועל האש לפני 12 בצהריים.

אנחנו מורידים אותה בביהס. מקווים לטוב, מפזרים מילות עידוד וחיזוקים.

עכשיו הקירח ואני ממהרים, השעה כבר קרוב ל11.00 וקבענו שהיום לא-משנה-מה נשתה יחד קפה ונדבר קצת. יש כמובן דד-ליין.

אנחנו שותים קפה, ואפילו מתפנקים בארוחת בקר. בין ביס לביס שלל הודעות וטלפונים לי ולו ולו ולי ולשנינו במקביל.

צריך נייר טואלט אני אומרת וקצף גילוח הוא אומר. ואנחנו ממהרים לסופרפארם. ומספיקים.

הקירח מבצע את טקס בדיקת טופס הלוטו החודשי. כלום (לצערי עד כה זה חלק מהריטואל) ממלא חדש 29 שח. לאוטו.

השעה רבע לאחת. אני ממהרת להכנס הביתה. הבכורה עם דלקת גרון. יש לי כעשרים דקות להעניק לה תשומת לב. אני מפנקת אותה בפאי תותים, הפינוק הנחשב בעיניה (האם זה שווה כאילו הייתי איתה שעה, חצי שעה??).

חייבת לשירותים, על חשבון הבכורה. אבל אין ברירה, מי יודע מתי אספיק שוב.

מבטיחה לחזור בקרוב. אוספת את העובדת הסוציאלית וילדה אחרת שלי ואנחנו נוסעות. באוטו דממה כבדה.

השעה אחת וחצי. אנחנו אוספות את אמא שלה. היא מאופרת ודברנית. על שפתה העליונה מצטברת זיעה של מתח.

מחפשת חניה בכחול לבן. צפון דיזנגוף. אנחנו צועדות אל עבר "המרכז לנפגעות תקיפה מינית".

אמא וילדה ואמא ועו"סית שגם מטפלת בילדה כבר חמש שנים.

בניין יפה ומשופץ. מואר נקי ונעים. מתקבלות בסבר פנים רגוע. פינת קפה, תמונות על הקירות.

הילדה שהתקשתה לצאת מהאוטו, מתחרטת שבכלל באה, נבהלת שוב. הקונטרסט בין הקירות הבהירים והאוירה הרגועה לבין השם של המקום ושלל הפרוספקטים שעל השולחן בכניסה מכה בה.

היא קורבן לתקיפה מינית. והיא נסוגה לפינת הקפה בבהלה.

היא גדולת גוף ושערה פחם. כשהיא מחייכת קשה שלא לחייך איתה וכשהיא מתהפכת צריך לאהוב אותה ממש ומעומק הלב כדי לעמוד בזה. כדי לא להתייאש. כדי לא לענות לה חזרה. כדי לא להשרף באש שמאיימת לשרוף אותה עצמה.

אנחנו עולות לחדר רחב ידיים ויושבות במעגל של כיסאות תכלת. שלוש עובדות סוציאליות שתי אימהות וילדה-נערה אחת.

היא הייתה בת עשר כשזה קרה. (כשהגיעה אלי הייתה בת 11. בחיים לא אשכח, היא לבשה מכנסי טריקו מהוהים כתומים וחולצת טריקו כתומה. קניתי לה בגדים עוד לפני שבאה. ביום שהגיעה לראשונה חיכתה לה ערימה על המיטה).

הוא היה שכן. היא לא סיפרה לאף אחד אף פעם. פחדה שלא יאמינו לה. שיאשימו אותה. שזו תהיה סיבה נוספת לכך שיכעסו, שיעליבו, שידחו שיציקו.

לפני כמה שבועות במסגרת סדנא של "המרכז" שעברה בביהס קיבל הדבר צורה בראש שלה. והגדרה.

היא הבינה שנפלה קורבן. שמה שקרה לה עיוות ועיצב את חייה. היא פתחה. ראשית שם. אחר כך עם היועצת, עם העו"סית, איתי ולבסוף באומץ עם אמא.

הן מגיעות מתרבות בה הדברים ברורים. מעמדה של אישה, תפקידו של גבר. שאיפות רצונות ותקוות הן מילים שמותר להשתעשע בהן אך אסור לטעות.

אמא בהלם. היא מלאת כעס וכאב. היא רוצה נקמה. ברור לה שאם תספר לשני בניה הם ימצאו את האיש ויהרגו אותו. ברור לה שהטרגדיה תגדל.

בחדר מדברים בשקט. הילדה מדברת בקול חלש (אם מישהי מהן הייתה שומעת איך צעקה רק אתמול בערב על הקירח ועלי…)

היא לא זוכרת מה עשה לה אומרת ומבטה מושפל. היא מרימה את העיניים ומוסיפה ומה שאני זוכרת אני לא יכולה להגיד.

אמא שלה בוכה. אבל היא לא מזילה דמעה, אוי אמא אל תבכי היא אומרת. אני לא מאשימה אותך.

איך לא ראיתי האמא אומרת איך לא שמרתי.שלוש עובדות סוציאליות ושתי אימהות בוכות בחדר לבן יושבות על כיסאות תכלת. ילדה פותחת חלון שיהיה אויר לאמא היא אומרת.

אחת מהעובדות הסוציאליות מנסה לנחם, אנחנו לא יכולות להגן על הילדים שלנו מהכל. אף אחד לא יכול.

בראש אני צועקת: אולי אתן לא יכולות אבל אני, אני יכולה!! הצעקה נחלשת ותחושת בחילה עזה ממלאת אותי. אני לא יכולה להגן מהכל. לא יכולה.

זו יכלה להיות כאן אני. או החברה הכי טובה או האחות שלה. אלה יכולים היו להיות כל אמא כל אבא.

השעה ארבע. הדרכים עמוסות. הילדה עליזה באוטו. חשה הקלה. אמא שלה הבינה שכרגע לא תוגש תלונה שכרגע לא תבוא נקמה.

שכרגע צדק הוא מושג ולא יותר.

וכן, מאד אפשרי שברגעים אלה ממש איש מבוגר נוגע בילדה קטנה בחדר בדירה ביד אליהו. וכולנו, שלוש עובדות סוציאליות ושתי אימהות לא מנענו ממנו לעשות את זה.

כי כולנו הבטנו בילדה שמרטה את שרווליה והפיקה קנקים מאצבעותיה שדיברה בקול חלש וחייכה הרבה ומצאה מילים מדויקות בלי להגיד המון.

כולנו הבנו שנסכן אותה אם נעמיד אותה בחדר אחד מולו. לא עכשיו. לא .

אני חוזרת הביתה. הקטנה מושיטה ידיים, הבנים מלאים סיפורים. הקירח בפגישה במשרד.

המולה. אני רוצה רגע. אני עומדת להקיא. הכל מתערבב לי בראש. הקטנה מבקשת תה. הקופצני מבקש עזרה המשופם רוטן. הבכורה מוטלת.

בואי רגע בבקשה. אני באה.

במשפחתון שוכב ילד קטן ובוכה במיטה. הוא לא רוצה לעשות שיעורים. אחרי משתרכת השמנמונת. תה אמא. אני אומרת לבוכה שירגע ונדבר.

מכינה תה. קצת בידיים. קצת תשובות לבנים.

שומעת חבטות. יוצאת למשפחתון. הילד שוכב במיטה כולו מכוסה בשמיכה הוא חובט בעוצמה ברגליו בקרש המיטה. אני חולצת נעליים, מחייגת לקירח שיבוא, עכשיו.

עולה על המיטה ואוספת את גופו הקטן. כמו תינוק הוא מתמקם בחיקי. מחבק את צווארי חזק. דמעותיו זולגות ממורד הצוואר אל תוך חולצתי. אמא וילד.

הוא ממרר בבכי. אני מתגעגע לאמא. לא ראיתי אותה שבוע, זה בחיים לא קרה (נכון, רק בשבוע שעבר ובזה שלפניו ובזה שלפניו…)

בדלת החדר מופיעה השמנמונת. אמא? למה את מחזיקה אותו? למה הוא בוכה לך בידיים? היא מטפסת על המיטה, הוא מחזק את אחיזתו בצווארי. היא מנסה להפריד את ידיו. אמא שלי היא אומרת.

סופסוף מגיע הקירח ולוקח את הילד הבוכה לשטוף פנים.

אני מרימה את השמנמונת. מחבקת. מתיישבת היא מתמקמת בידי כמו תינוקת ועושה עצמה בוכה. מרימה את עיניה ואומרת. אני תינוקת שלך. אמא וילדה.

צריך להכין ארוחת ערב. 40 ביצים לשקשוקה.

ילדה אחת מנומשת ליבה מודבק בנייר דבק, כשהיא זזה שומעים את הקירקוש. מלאת תלונות. תמיד כל הזמן.

שבע וחצי בערב. אני מרוקנת. עייפה נורא. היא מאתרת את התשישות ומנגנון החרדה מופעל: היא מגבירה את קצב התלונות. אני קמה, ניגשת לארון ומביאה מחברת. מגישה לה אותה. בבקשה אני אומרת זו מחברת התלונות. את כל התלונות תרשמי כאן ואל תחסירי אף אחת. הכל תרשמי. היא מחייכת, באמת היא שואלת, ואת תקראי? כל ערב אני מבטיחה. כל ערב.

אפשר כדור? שואלת זו מהבקר. כן קחי. הוא לא עוזר. חכי.

שמונה וחצי. אני מקריאה "חנן הגנן" מלטפת. שוכבת ליד הקופצני, מלטפת. משתדלת להקשיב למשופם. מתעצבנת, הוא לא שותק. (כשהוא לא שותק זה סימן ברור לכך שלא מקשיבים לו. מתי יכולתי להקשיב לו היום?)

הבכורה נעלמת וחוזרת. היא מתלבטת. אוהבת-לא אוהבת-אוהבת-לא אוהבת. תני לי עיצה. אין לי. טוב קחי.

אחת עשרה. אני מתקלחת. מים חמים חמים.

יום ארוך ארוך.

למחרת בבוקר יום הבחירות. יום יפיפה.

אני אופה עוגת תפוז. סיר ג'חנון עומד מהלילה. חותכים סלט מרסקים עגבניות.

כדור לו ולה וכדור אחד בנרתיק של המשקפיים ליתר ביטחון.

יש לי כובע קש עם ורד.

הקירח נוהג בטרקטור. שמחה הכלבה נלהבת.

קרב חמציצים. טיפוס על גבעה. מדורה ותה מתוק מתוק.

ילדה של שלוותה בערסל. ילדה מהמרכז לנפגעות תקיפה מינית על המחצלת שרועה. מקשיבה למוסיקה מחייכת.

ילדה מתלוננת עם תיק קטן ובו מחברת. התיק זרוק בפינה הילדה מטיילת.

ילד בוכה במיטה רץ ובועט בכדור צווח באושר. משחק שלוש מקלות.