התאספנו, כל המשפחה, לחגוג יום הולדת אחת עשרה לאיל, אחד הנכדים שלי.
כבר אחת עשרה שנה שבסתר לבי, יחד איתו, גם אני חוגגת יום הולדת, לחיים החדשים שלי.
שלושה שבועות לפני שאיל נולד, עזבתי את הבית והתחלתי חיים חדשים. בגיל שישים ושתיים, כאשר רוב האנשים מגיעים אל השלווה, אני התחלתי הכול מהתחלה.
כל שנה מחדש אני רואה איך איל גדל, מתבגר, לומד, מתמודד עם החיים, (תאמינו או לא, לילדים יש התמודדויות לא פשוטות משלהם.) ומצליח.
אני הרגשתי הזדהות איתו, בכל שלב ושלב, כי למרות הפרש הגילאים בינינו, בשנים אלה, גם אני גדלתי, התבגרתי, התמודדתי והצלחתי. גדלתי לצדו, שנה אחר שנה. זו השנה הראשונה בה אני מרגישה מספיק חזקה לשחרר לו את היד ולתת לו להמשיך בדרך לבד.
אני כבר הגעתי.
הגעתי לשלווה ולהגשמת כמה וכמה חלומות שבעבר, בקושי העזתי לחלום.
אי אפשר לבקש יותר מזה.
האפשרות לשקוע במרה שחורה, להתכנס לתוך עצמי, הייתה שם כל הזמן, מאיימת להשתלט עלי. זו הייתה מלחמה בלתי פוסקת לגרש את השלילי, לראות את החיובי ולבחור בו, להעדיף אותו למרות הקושי הרב בהשגתו. כן, הוא קשה להשגה.
כמו בחורה, גם הוא קשה להשגה, אבל כאשר משחק הכוחות מסתיים, התמורה עצומה. היום, אנחנו זוג בלתי נפרד, אני והאופטימיות. צועדים יחד, בלתי נפרדים. כמו כל זוג רבים לפעמים, אבל האהבה בינינו תמיד מנצחת.
אני כבר מזמן טוענת שיש הרבה מה ללמוד מהנכדים ואיל הוכיח זאת פעם נוספת. אז תודה לך ילד אהוב, תודה שמבלי להיות מודע לכך, לימדת אותי המון על החיים ועזרת לי בתקופה לא פשוטה של חיי.
אני נשארת כאן, במקום ובתנאים שטובים לי ואתה תמשיך לצעוד קדימה, לגדול, להצליח ולהגשים חלומות ותזכור כי היד שלי תמיד תהיה שם בשבילך, לאחוז בה, אם תרצה.
