יצאנו, משפחתי ואני, בחוסר חשק מוחלט, לבדוק איך הגויים חוגגים את עצמאותם.
יום קנדה התאפיין בחום מקסימלי, צפיפות, פטישים ואבטיחים בחינם. (נשמע מוכר?)
הופעות רצופות על הבמה, כמויות אנשים בלתי סבירות בטיילת, ואנחנו מחפשים צל, מקטרים בין ביס לביס. האשמות הדדיות למה באנו? זה היה רעיון שלך. לא נכון וכו'
הקטנה רוצה ציור פנים אבל אלרגית לאיפור. מתחיל ויכוח. הגדולה רוצה למתנפחים היקרים, אלה שחם מדי להכנס אליהם ואי אפשר בלי ליווי, התינוק רוצה ציצי ואין איפה, הבעל נעלם בתוך ההמון. הלך לסיגריה. מתי ישוב?? מצידי שלא יחזור.
התיישבתי באמצע הדשא מנסה להרגיע את הפצפון תוך כדי ריב עם הבנות. בסוף נתתי לכל אחת חמישה דולר ושלחתי אותן לחפש ארטיקים. היתה שנייה אחת של שקט. מופע ראווה של חוג הקראטה המקומי התחיל והקפיץ את הנסיך הקטן שמייד חידש את היללות.
כעבור זמן מה הבנות חזרו מרוצות לגמרי. הקטנה מאופרת בכל סנטימטר בפניה, הגדולה מזיעה. היא עבדה על ההוא בכניסה למתנפחים ואמרה שהיא בת עשר. נכנסה בלי ליווי. תביאי עוד כסף, כי לא קנינו ארטיקים בסוף. נגמר המזומן. שבו תראו את ההופעה של הקראטה. משעמם.
חום אימים ואין צל באופק. אני צמאה נורא. הקטן אדום כמו עגבניה. הרגע שתה אז הוא נרגע טיפה. אבל לבנות משעמם. אין מזומן לארטיקים או לקעקועים בצורת דגל קנדה. הבעל נעלם. האדמה בלעה אותו.
טוב. נמאס לחכות. קמים, אורזים את עצמנו. מצאתי כספומט. קחו לקעקוע ולגלידה. תביאו מים ואבטיח. כשהוא יגיע הולכים הביתה. איזה סיוט. הוא לא מגיע אבל הבנות כן. לקטנה התנפחו הפנים והעיניים מגרדות מהאיפור. על פניה המצוירות מתנוסס עכשיו גם קעקוע מרהיב של דגל קנדה. הגדולה טיפסה על עמוד שחוג לריקודי עמוד הציב לראווה. כל הטיילת עצרה לראות את האמא שמרשה לבת הקטנה לטפס על עמוד של חשפניות. איזו פתיחות.
איפה האיש?? בחיי. כשיבוא אני מתגרשת! לפחות הן הביאו לי מים. את האבטיח גמרו לבד.
תודה לאל מצאנו צל. פרשנו מחצלת, אז מה אם היתה שם משפחה אחת לפנינו? נתתי את האוקיי לבנות והן החלו להרעיש ולקפץ על הדשא. המשפחה הנוספת הלכה לה. יופי. אפשר להשתרע בשקט. בצל הכל נראה אחרת. מופע הרוק היה הרבה יותר נסבל, התינוק אפילו חייך. רוח קרירה ונעימה עטפה אותי בחום. לגמתי קצת מהמים, הורדתי סנדלים וחשבתי עד כמה היום הזה מרגיש מוכר אבל לא לגמרי.
בכל יום עצמאות אני עושה את אותה הטעות ומוצאת את עצמי בין המוני האנשים, מקללת את הרגע שהחלטתי לצאת מהבית. אבל יום העצמאות הזה דובר אנגלית. על הבמה אפי נצר בולט בהעדרו, על הדגל אין מגן דוד כחול, ואין אף אחד שעושה על האש. יום לפני כן לא היה טקס מרגש, לא היתה צפירה ואפילו לא שיר עצוב אחד ברדיו. נורא נורא דומה אבל זר ובכלל לא שלי.
כשהוא הגיע מזיע וכועס, אני כבר הייתי שקועה עמוק בגעגועים ליום העצמאות האמיתי. געגועים להרקדות ברחבת בית העם, לפיהוקים מול חידון התנ"ך , אפילו לשכנות מלמטה שצווחות את שיר הפריחה בקריוקי.
הוא חיפש אותנו בכל מקום ולא מצא. לא עונה לטלפונים. השתגעת?? שב בצל שתה מים. נרגענו יחד. התכרבלנו בדשא הרך.
בוא הביתה. אמרתי. אבל חייבים לחזור בערב לזיקוקים.