מישהו נוקש בדלת…מישהו נוקש בדלת אבל אני ישנונית מדי. אני מציצה בצג הטלפון הנייד שלי, השעה 5:30 בבוקר! מי לעזאזל מתדפק על דלתינו בשעה לא הגיונית שכזו? בעלי ניגש לדלת ומציץ דרך העינית. איש זר מבקש ממנו לפתוח את הדלת. בעלי מבקש ממנו להזדהות והלז אומר שהוא מחפש מישהו שמעולם לא שמענו עליו. בעלי מחליט לא לפתוח את הדלת והאיש עוזב.
נסיון להרדם שוב נדון לכשלון – במילא אני אמורה להתעורר עוד מחצית השעה, אם כך יומי מתחיל. אני מתקלחת, מייבשת את שערי, מתאפרת ונשאר לי זמן לנישנוש חטוף. אני לובשת את המעיל השחור וכיסוי הראש וכעת מוכנה לצאת לעבודה. כשאני מגיעה למקום בו חניתי יום קודם, נישמתי נעתקת: שמשת החלון הקידמית מנופצת! לא הייתי מופתעת במידה כזו אם המכונית חנתה ברחוב, אבל מכוניתי נמצאת בחניון הסגור של הבניין שלנו. הגישה אך ורק בעזרת מפתח או שלט.
בעלי עדיין בבית, אני חוזרת, רועדת, ואנחנו מצלצלים 110 (מספר החירום של המשטרה באירן). מהצד השני מישהו שואל אם יש לנו אויבים. אין לנו. אני מספרת לשוטר על האלמוני שדפק בדלתינו באותו בוקר. הברנש מ-110 שואל אם משהו נגנב ואני אומרת שלא ומזכירה לו שהמכונית שלי ניזוקה. טוב, הוא נאנח, את יכולה לבוא למלא טפסים, אבל עצה מאח לאחות – אל תבזבזי את זמנך. עדיף שתחליפי מפתחות. את יכולה להתקין מצלמה.
עדיין מבולבלת. לא אמלא טפסים – אני יודעת שזה לא יוביל לשום תוצאה. אני לוקחת מונית לכיוון העבודה. בטהרן הפקוקה זה לוקח ביום רגיל 45 דקות, אפילו שעה, אבל עלי להחליף מונית בדרך כך שהפעם אני מתעכבת זמן נוסף. כשאני מגיעה לבסוף אני פוגשת חבר לעבודה שנעדר יום קודם ולכן שואלת לשלומו. הוא מספר לי שמישהו ניפץ את שימשת מכוניתו!
אני חייבת לשבת. זה לא יכול להיות צירוף מיקרים אקראי….שנינו מיודדים עם עובד נוסף שנכנס ויוצא מבית הכלא מאז הבחירות הקודמות (אז תמך "בצד הלא נכון"). אנחנו מחליפים לפעמים מידע ודעות, כאלה שאסור לדבר עליהם. אנחנו משתמשים גם באימייל – אבל נוקטים בכל כללי הזהירות…הוא בכלא עכשיו….אני בטוחה שהוא לא יזכיר את שמנו…אבל זה לא יכול להיות צירוף מקרים…
[youtube DdQ4Yos1Fm4 nolink]
פוסטים קודמים:
אירן היום בראי האופנה (השטח האפור בין הצ’אדור השחור וההוט קוטור)
אירן של האירנים (קצת סדר בפוליטיקה האירנית)
