כשהיא עומדת מולי, גבוהה ממני ולתחושתי חזקה חכמה ויפה ממני.
כשהיא עומדת מולי בעיצומם של חילופי מילים כועסות לרגע אני שוכחת שאני האמא כאן. לרגע אני הילדה השמנה, הנמוכה הבודדה שהייתי. זאת שלמדה קשה ממש ובקושי עברה. זאת שסיפרה סיפורים ובדתה מעשיות לעצמה ולחברים כדי שיהיה קל יותר. לכולם.
זאת שהייתה מועמדת לחרם, וזכתה בו לא פעם. זאת שהשכיבה את אמא שלה לישון, כיסתה והבטיחה שתשמור עליה. הילדה שהבטיחה לאמא שלה שיהיה בסדר. ונכשלה. כי לא היה. ולא הסתדר. והיה חשוך ואז מואר וחם ואז קר. ויבש ורטוב ולמעלה והצידה. לכל הכיוונים רק לא לשם, לאיפה שיש סדר וברור.
כן. ברגעים האלה שעיני הטורקיז שלה מתמלאות דמעות ומאדימות. כשהיא יורה מילים חדות. כשהיא נדמת לי רחוקה כנבו ולא נגישה וליבה קרח. אז אני מתבלבלת.
והקרקע נשמטת. ועורבי הבשורות הרעות נושאים איגרת ישירות אל מפתח ליבי. הנה לך, כך כתוב, הנה לך כישלון. נוסף.
כל נבואות הזעם המשפחתיות שעל ברכיהן גדלתי מתממשות: יחסים רקובים. קנאת אחים ממארת. ניתוק. שנאה אמיתית שכל כולה געגוע מהול בעצב שאין לו סוף. בבושקה שאין בולענית אמא אוכלת בת אוכלת אמא לתוכה פנימה.
במטבח. נשארות לבד. הזולת התנדף. את לא מבינה היא אומרת. לא את לא מבינה, ככה אני.
את שופטת אותי מלאה בביקורת. מה שאני עושה לא טוב לך. אנחנו אומרות זו לזו כמו במראה. האחת לשניה. עיניה אדומות מדמעות. והידיים שלי רועדות.
זה הסוף, הלב שלי פועם. זה הסוף. אינני יודעת את מלאכת ההורות. ומי בכלל נתן לי רשיון להיות אמא? ומה חשבתי לעצמי לעזאזל. ואיך העזתי?
אני שבאה משם, מארץ חולות ומחלות וביצות מבאישות. איך הלכתי זקופה ברחובות מרהיבה, ולא אחד או שניים או שלושה, ארבעה. ארבעה ילדים שהפכו אותי אמא ואמא ואמא ואמא. שלמה. עגולה מבורכת. אני שבאה מהארץ הזאת המסוכסכת.
אנחנו שותקות, שולחן האוכל מפריד בני ובינה. אמא וילדה. אני האמא אני פועמת. היא הילדה זוכרת? זוכרת איך נשאת אותה בבטן? לפני יותר מעשרים שנה את קרן האור הזאת? זוכרת את הלידה הממושכת את עיני הזוהר? את הילדה שהיית, בת פחות מ25 שילדה קרן שמש?
את האמא. היא ילדה. הסדר הוא כזה. עכשיו זה החיים שאת בראת לא ארץ אוכלת אמא ובת ואח ואחות. מעכלת. מנתקת יורקת.
עכשיו זה מטבח ושולחן ושעוונית פרחים שכאשר הבאתי אותה היא, הקרן צחקה ואמרה, נו אמא איפה קנית בשוק בעזה? וידעתי שהצלחתי והמפה נהדרת.
אני מתחבאת בשירותים. לעשר דקות או אולי שתיים עשרה. ונושמת. את אמא. והסוף רחוק. ממש. וזאת מריבה לא מאכלת. זאת מריבה. הכל בסדר.
אני יוצאת והיא על הספה, מסמסת. ואני מתיישבת בקצה הרחוק ופותחת את הלב כמו מניפה פורשת טפח ועוד אחד ממני אליה וקרניים של קשת מלטפות את פניה הבהירים ואת פני ואת הרווח שיש ביני לבינה על הספה שהולך ומתמלא בי ובה. ובמילים וברגעים שהיו ובמרבדים של מה שעוד יבוא לה ולי ולנו.
והאיגרת מתפוררת והעורבים הולכים לצוד יהלום של אבל אצל מישהו אחר בנשמה.
היא מניחה עלי ראש ואני מלטפת והמוני מילים אני יוצקת כמו שמן חם ובושם של יסמין ותפוז וגרניום. וקליפה של עץ ורגב אדמה.
ואני אומרת לה את מילות הפלא המרפאות כל מכאוב: אהובה אני אומרת, הכל בסדר. ומה שלא יהיה ומה שלא יקרה נסתדר. תסתדרי. את לא לבד. אף פעם.
אני אמא שלך ואני אומרת. בואי ילדה שלי. יהיה בסדר.