יאסו!

כשהייתי קטנה לאחי הבכור היה תיק גדול. ענק.
בתיק הוא השתמש בעיקר לנסיעות מהבית לצבא. בטיול שנתי, למשל, הייתי משאילה ממנו את התיק. על הבד העבה היה כתוב במרקר שחור באותיות גדולות
שש וחצי, שבע שמונה, בוקר יום ראשון
לא רוצה לשמוע רדיו, לא לקרוא עיתון
עוד מעט עומד לרדת גשם שיטפון
לו יכולתי עכשיו רק לישון
לא רחוק מכאן נמשכת מלחמה פרועה (…)
שאלתי את אח שלי מה זה אומר. אח שלי בחר בתשובתו הרגילה כשתגדלי תביני. די נו, הקשיתי. תגיד לי. למה כתבת את זה על התיק? "אז את יודעת שאני מאוד אוהב את השירים של יהודה פוליקר. עכשיו – מבטיח לך: כשאת תהיי בצבא, גם את תביני את המשמעות של השיר הזה. רק אז."
לא שכחתי, ועם השנים התברר לי כמה הוא צדק.

הופעה בקיסריה, ערב קיץ חם, והאמפי מלא. תמיד אני נסחפת במחשבות, כשאני יושבת על מדרגות האבן ויוצא לי ככה לחשוב, שלפני הרבה שנים נלחמו שם אריות באנשים. ולהיפך. והיום מאזינים שם למוזיקה מדהימה.
נדמה שפוליקר, שיריו וחייו, שזורים בתוך חיינו. השמחות, העצבויות הקטנות, רגעים של יום-יום.

אבא שלו

לפני שנפטרו הוריו פוליקר הקליט וניגן איתם שירים שיישארו אחרי. בקיסריה הכל חשוך, והמופע מתחיל. על המסך אביו של יהודה, כנראה בשלהי חייו. הוא שר ביוונית, כל כך מרגש. אני נזכרת באבא החזק הזה, שסיפר מול המצלמה את כל אשר עבר. בבגלל המלחמה ההיא. סרט שראיתי ביום שואה אחד, ועוד אחד, ונצרב בזכרוני. יחד עם כל השירים באלבום אפר ואבק, השירים של יהודה על התחנה טרבלינקה ועל מכתב מארץ ישראל מול חלון משקיף לים התיכון.

קצר פה כל כך האביב

בראיון רדיופוני סיפר פוליקר איך פנה אליו דוד גרוסמן וסיפר לו על השיר שכתב. יהודה סיפר איך יצא שהלחן העליז והקצב המהיר מנוגדים כל כך למילים העצובות. באותה מלחמה בה נהרג בן-דוד שלי, באותה מלחמה שכולנו הרגשנו אותה, באותם כמה שבועות בסופם כל כך הרבה חיילים לא חזרו הביתה. רק ניתנו ותכף נלקחו. כשיהודה פוליקר שר את השיר הזה אפשר להרגיש את הכאב מתוך המלים. המילים הכואבות שלא מצליחות להשתמח להן, למרות הלחן ובגלל הסיפור.
[youtube bjOqqJcJ15U nolink]

שלל שרב

מישהו צועק לו יאסו יהודה. ממרומי הבמה צוחק יהודה ושואל את המישהו שבקהל אם הוא בכלל לא יודע מה זה אומר, יאסו. זה כל מה שטוב בעברית, מסביר לו פוליקר בסבלנות, כל המילים האלו; לחיים, כל טוב, ….יש משהו אחר שבעברית לא נשמע כל כך טוב אבל ביוונית זה אפילו עוד יותר מיאסו. אם מישהו אומר לך את זה כנראה שהוא רוצה לאחל לך רק טוב. יא-חארה. ואל תנסו להגיד את זה למישהו בישראל. וממשיך עם רדיו רמאללה. ו 24 שעות ביממה בנינו חומה של בדידות. חופשי זה בעצם לגמרי לבד. כל השירים שלו שאוהבים לאהוב. את המופע המדהים הזה הוא בחר לסיים בשלל שרב.
ואנשים יוצאים לחפש
מקרה שיקרה
אם אפשר במקרה.
רק מאיר אריאל ידע לכתוב מילים כאלו. רק יהודה פוליקר יודע להלחין ככה. ירדתי במדרגות הרחבות. ניגשתי לבמה, לאחר שירדו כל המוזמנים עם צמידיהם המסמנים אותם כחשובים. מקרוב אפשר לראות הכל. ופתאום, היה נדמה שאולי באמת תם השרב הגדול, ואיזו רוח דקה מהולה בריח השישהדביק שמייצרים בקיבוץ שדות-ים הצליחה לחדור לאיצטדיון הזה, שפעם היו בו אריות והיום בערב היה בו פוליקר.