כשנפגשנו לראשונה בחיינו, רונית לאונר היתה בת 20 אחרי השירות הצבאי ואני בת 30 אמא ליהלי בת רבע לארבע, נשואה לסגן אלוף גרנו אז בשארם-א-שיח ששמה בישראל היה אופירה.
רונית הגיעה לשארם לפגוש חברים מהיחידה שלה, התאהבה במקום ונשארה קצת יותר מיום יומיים.
נפגשנו ב"שכונה" (כולה 400 משפ') מתחת לבניין שלנו, הכרנו ומיד נוצר קליק בין שלושתינו יהלי רונית ואני.
השנה היתה 1981 הוכרז כבר על פינוי ,תהליך השלום עם מצרים החל והגבולות נפתחו עבורנו הישראלים.
נסעתי לטייל שבוע במצרים ורונית "שמירטפה" על יהלי.
זו הייתה הפעם הראשונה מזה ארבע שנים שיצאתי לחופשה.
רונית לאונר חברתי בשארם בשנת 1981. צילמה: יהלי חנדרוס דגמי ביתי שהיתה אז בת רבע לארבע
לאחר הפינוי שהיה באפריל 1982 רונית ואני קצת אבדנו אחת לשנייה, ידעתי שהיא נישאה, חיפשתי אותה ונפגשנו פעם אחת בחוף ניצנים, ופעם נוספת באה אלי לביקור בכוכב מיכאל.
ואז שוב הלכנו לאיבוד…
בוקר אחד בעודי צופה באחת מתוכניות הבוקר, שמעתי קול מוכר של אשה המספרת שבתה אפק טרנסג'נדר וכיום היא בן.
אני עוצרת לרגע ומזהה את רונית לאונר, יפה כתמיד כולה מוארת עם העיניים הירוקות האלה והחיוך המתוק.
אני נכנסת לרשת ומוצאת את הקשר אליה.
השיחה בינינו היתה קצרה כי מיד קבענו שהיא מגיעה אלי באחד הבקרים.
רונית נכנסה לבית שלנו עם ירקות ועם עצמה.
כאילו לא חלפו להן 35 שנים בינתיים.
בתוך שניות עמדנו במטבח ועשינו סלט עשבים, דיברנו דיברנו ודיברנו.
התרגשנו/צחקנו/בכינו, השלמנו חומרים של עשרות שנים.
דיברנו על אפק, הבנתי שהיום יש לי חברה שהבת שלה אפק עכשיו בן.
אני מודה שלא כל כך ידעתי מה אומרים? רק הקשבתי קשב רב והתחלתי להבין,
שיש כאן נושא שהוא עבורי מציאות חברתית ועובדתית חדשה.
