טירנה

אתמול שוב הלכתי לטירנה. חשבתי שאולי זה יחזק אותי. אני מרגישה כל כך אומללה, מרגישה שאין סיכוי שמה שהיא אמרה לי בפעם הקודמת באמת יתגשם. הפעם אני לא מגלה לאף אחד שהייתי אצלה. אף אחד לא צריך לדעת שהחולת נפש הלכה אליה שוב.
נפרדנו לפני ארבעה חודשים, לא חשבתי שעדיין יהיה לי כל כך קשה, בעיקר עכשיו כשהבנתי שיש לו כבר חברה חדשה. בפעם הראשונה שהייתי אצל טירנה היתה חודש וחצי אחרי הפרידה, ולפניה הספקתי ללכת כבר לקוראת בקפה אחרת ואחר כך גם אצל קוראת בקלפים. נהייתה לי אובססיה לשטויות האלה… מה שמיוחד בטירנה בניגוד לשתיים האחרות זה שאצלה לא צריך לספר מה הבעיה, היא רואה אותה לבד. ממש ככה בין פולי הקפה, אין לי מושג איך היא עושה את זה ובאיזה כוח היא התברכה. אני זוכרת שכבר הייתי במצב של ייאוש, די התחרטתי למען האמת שלא טסתי איתו וזהו. הייתי כל כך בדיכאון שרציתי שאיזו משאית תבוא ותדרוס אותי ואהיה שקועה בתרדמת לפחות לכמה חודשים כדי שלא אצטרך לסבול את הכאב הנורא הזה. הגעתי לטירנה בפעם הראשונה דרך לינק שצץ לו בפייסבוק שלי בדיוק מתי שהייתי צריכה. אחרי שלא כל כך הייתי מבסוטית מהשתיים האחרות שהיו די מעורפלות בדבריהן ובת'כלס לא ידעתי מה באמת יהיה איתי, ערכתי תחקיר על הטירנה הזאת. מסתבר שהיא נחשבת למפורסמת וכבר היו עליה כמה וכמה כתבות על כמה שהיא עילוי, ואיך שהיא גילתה את הכוח שלה בגיל נורא צעיר ואיך שאנשי עסקים, ומפורסמים ושועי עולם משתמשים בשירותיה ומטיסים אותה לחו"ל רק כדי שתגלה להם את מה שלא נכסף לעיניהם..
כשנכנסתי אליה בפעם הראשונה, הייתי מוכנה להכל, גם לשמוע את מה שאני לא רוצה, רק שתגיד לי מה לעזאזל יהיה איתי. נורא היססתי בהתחלה כששתיתי את כוס הקפה השחור, רעדו לי הידיים ופחדתי שלא יצא לי טוב… התיישבתי מולה כשבינינו מפריד שולחן עץ עתיק.
"את רווקה, לא נשואה, בריאות טובה. יהיו לך שלושה ילדים ויהיה לך סיכוי לתאומים. את תיקלטי מהר" כך היא התחילה.
"יש לך מישהו, אבל אתם לא נמצאים פיזית ביחד. הוא נורא אוהב אותך, כמה הוא אוהב אותך! הוא מרגיש כאילו הוא נשוי לך. הוא נורא נאמן. הוא לא רוצה ספייס."
"מה?! הוא רוצה ספייס?!" חשבתי שלא שמעתי טוב..
"הוא לא רוצה ספייס" חזרה על דבריה. "הוא רוצה אותך קרוב אליו. הוא בבלבלות חבל על הזמן".
"יופי" אמרתי.
"נורא חשוב לו כסף והצלחה, לך לא כל כך איכפת מכסף. הוא צעיר ממך. בת כמה את?"
"26, הוא צעיר ממני בחודשיים" עניתי.
"הוא צעיר אבל מחושב כמו בן 40. הוא עובד נורא קשה. במה הוא עוסק?" שאלה.
"מהנדס אווירונאוטיקה" עניתי.
"הוא בן אדם מאמין וגם אלים."
"מה זאת אומרת אלים?" לא הבנתי, הרי הוא היה הכי עדין איתי בעולם.
"אלים מהבחינה שאם מישהו רק יסתכל עליך, הוא יתעצבן. וזה לא רק עלייך, זה גם מבחינת הילדים שלו".
היא צדקה, זה הזכיר לי שכשהיינו ביחד ומישהו היה מסתכל עליי הוא היה ממש מתעצבן מזה. הוא גם באמת אדם מאמין, יומיים לפני שנפרדנו הוא סיפר לי שהלך לכנסייה. אז שאלתי אותו אם ישו נתן לו תשובות…
"הייתם תקופה קצרה ביחד, אבל מה שהיה ביניכם גם לזוגות שנשואים ארבעים שנה אין" המשיכה.
"מה זאת אומרת? היינו שנה ביחד, זה לא הרבה?" שאלתי. הרי בשבילי זה הרבה…
"התכוונתי שלא הייתם עשרים שנה ביחד. כל יום אחד שלכם זה כמו עשרים שנה" אמרה.
"אתם מאוד דומים, מתאימים באופי מכל הבחינות. נפגשתם בפוקס והיה ביניכם קשר מיוחד. אני רואה שהוא לא בן הדת שלנו."
הסתכלתי עליה בתדהמה.
"למה את מסתכלת עליי כאילו נפלתי מהירח?" שאלה.
חייכתי אליה, הייתי בהלם איך היא יודעת את הדברים האלה.
"הוא נורא רחוק, הוא לא נמצא בארץ בכלל. איפה הוא?"
"בברזיל" עניתי.
"אני לא מבינה מה עוצר אהבה כזאת?!" ירתה.
"מה אני אמורה לעזוב עכשיו הכל ולטוס? הרי בשביל זה באתי, להתייעץ איתך".
"לא. אני רואה אותו חוזר" ענתה.
"לעבודה?" שאלתי.
"לא, להשתקע פה. אל תטוסי אליו, תתני לו להתבשל. אני רואה אותו חוזר בעתיד."
"מתי?" שאלתי.
"אני לא יכולה להגיד לך זמן. אבל בעתיד תצטרכי לבחור בינו לבין עוד בחור שתכירי שהוא גם יהיה פוטנציאל לזיווג. את השני עדיין לא פגשת אבל זו תהיה בחירה גורלית שלך, אבל נראה לי ששתינו יודעות במי את צריכה לבחור".
יצאתי ממנה בהרגשה אדירה, כאילו איך היא פאקינג ידעה את כל זה? את כל התיאורים האלה עליו? כאילו היא זו שניהלה איתו מערכת יחסים.

מאז הפעם הראשונה שהלכתי אליה עברו שלושה חודשים. הזמן אומנם עבר אבל הכאב לא. עדיין התקשיתי להתרגל למצב אבל המשכתי בחיי, התאפקתי שלא לכתוב לו שאני רוצה לארוז מזוודות ולבוא אליו. התאפקתי כי חיכיתי לרגע שאפסיק להרגיש ככה, כמו במחול של שיגעון שאינו פוסק מגעגועים. וכל הזמן הזה תהיתי איך הוא כל כך חזק ולמה הוא מבצע את מה שאמרתי לו שזה לא לדבר איתי יותר כי ככה עדיף לשנינו? וכל הזמן הזה אין לי שמץ של מושג מה עובר עליו ואם בכלל עובר..
באחד הימים ראיתי את הסרט "לא תשכח" שמספר על זוג נשוי שהבחורה איבדה את הזיכרון שלה בתאונה והיא כבר אינה זוכרת שום דבר מהשנים האחרונות, כולל את בעלה. חשבתי לעצמי שלא היה מזיק אם הייתי עוברת תאונה מסוג כזה. גם היה יכול להיות נחמד אם לפחות היה ניתוח מוח שמוחק את ההיפוקמפוס לתקופה מסוימת, זה שאחראי על הזיכרונות שלנו, כדי שימחק את הכאב.
הראש שלי היה משוכנע שאני עושה את הדבר הנכון, שהמקום שלי הוא כאן ושאני צריכה להסתכל קדימה ולהמשיך הלאה ושאני לא יכולה לוותר על כל כך הרבה בשביל גבר. הראש שלי אמר דבר אחד, אבל הלב שלי אמר משהו אחר לגמרי.. כל יום אני מתגעגעת מחדש ונחרדת מהמחשבה שכל כך הרבה זמן לא דיברנו, ואין לי מושג איך הוא ואיך הוא מרגיש. אם אהבה כזאת יש פעם בחיים אז מה אני עושה? למה אני עדיין פה? כי צריך גם לחשוב על העתיד ועל כל ההשלכות.
בסוף מחקתי אותו מהפייס. למרות הקושי והגעגועים הבלתי נסבלים המשכתי הלאה כי אין ברירה. זה כאילו להיות פצועה בשדה הקרב כשאין שום חוסם עורקים שיכול לעצור את הדימום, אבל ממשיכה קדימה כי אסור לעצור, ככה החיים. אז המשכתי לצאת עם חברות. פעם אחת יצאנו לפאב, ולכמה רגעים באמת שהיה לי כיף, וצחקתי וחייכתי. כשיצאתי משם המארחת אמרה לי איזו יפהייפיה אני. מאוד שימח אותי לשמוע את זה, זו באמת מחמאה כשזה בא מאישה שבכלל לא מכירה אותי, אבל מה זה עוזר לי כשבפנים אף אחד לא מסתכל עליי? אולי שהמארחת תיכנס ותגיד להם?
בערך שלושה-ארבעה חודשים אחרי שנפרדנו כבר ראיתי שיש לו חברה חדשה. זה אכל לי את הלב. כאילו אני עדיין הייתי עסוקה בלהתגבר, והוא כבר מזמן השאיר אותי כאבק מאחור. ההתמודדות האמתית שלי התחילה כשידעתי שיש מישהי אחרת שתפסה לו את הלב. לפעמים לפני השינה נזכרתי באיך שנפרדנו במכונית ובכמה בכינו ואיך שהדמעות שלו הרטיבו לי את החולצה. אבל חשבתי שאנחנו יותר חזקים מזה ושעוד נמצא את הדרך להיות ביחד. כנראה שטעיתי. ניסיתי לעשות כמעט הכל כדי לשכוח. בשל הייאוש שאפף אותי לא ידעתי אם אני רוצה ללכת לפסיכולוג, או לפסיכיאטר, אז החלטתי שאני הולכת שוב לטירנה.
ירדתי מהמונית, ועליתי במדרגות. דפקתי קלות בדלת והיא מייד פתחה לי אותה. "מה שלומך?" היא שאלה.
"בסדר" עניתי.
"לאיזו שעה קבענו?"
"שתיים. הקדמתי קצת.."
היא ניגשה להכין לי כוס קפה שחור.
"היית אצלי כבר?" היא שאלה.
"כן, לפני שלושה חודשים בערך".
"מוזר, את נראית לי קצת צעירה בשביל הדברים האלה".
חייכתי, אך לא אמרתי דבר. היא ניגשה אליי כשבידה כוס קפה שחור קטנה רותחת והגישה לי אותה. הושטתי שתי ידיים רועדות, מפחדת שהכוס תעוף לי מהיד. התחלתי לשתות לאט לאט מפחד שהקפה הרותח ישרוף לי את הלשון. תוך כדי היא מספרת לי על הבן שלה, שהיום הוא לא הרגיש טוב ועכשיו הוא אצל המטפלת שלו. כאילו שזה מעניין אותי. אני מרגישה איך דפיקות הלב שלי מתחילות להאיץ, ותכף הלב שלי יוצא מהמקום.
אחרי כמה דקות סיימתי לשתות את הקפה הרותח בהצלחה. היא הובילה אותי אל החדר הקטן שבקצה המסדרון כשבידה הקפה שלי. היא התיישבה מאחורי שולחן העץ החום ואני התיישבתי מולה. היא הוציאה סיגריה והדליקה אותה. היא שוב חזרה על אותם דברים כמו שאמרה לי בפעם הקודמת שהייתי אצלה.
"את רווקה, לא נשואה. יש לך מישהו אבל את לא איתו פיזית. יש נתק. אני לא אוהבת את הנתק הזה. את תקועה וגם הוא תקוע". היא התחילה לומר.
"הוא בכלל לא תקוע! ראיתי בפייסבוק שיש לו חברה חדשה והם נראים מאוהבים! כתבתי לו איך שכחת ממני כל כך מהר? הוא כתב לי שהוא לא שכח ממני אבל שנינו צריכים להמשיך הלאה". כמעט בכיתי לה. היא לא התרגשה מזה.
"אני רואה שהוא תקוע. וגם את. אני רואה שהוא יחזור. זאת תהיה יוזמה שלו. וזה לא יהיה סתם "היי, מה קורה", זה יהיה לנישואים. ויהיה עוד בחור בתמונה ואת תצטרכי להחליט."
שוב, סירבתי להאמין. התחלתי להתעצבן.
"באתי אלייך בפעם הראשונה כי שמעתי שאת הכי גדולה ואנשים גדולים ואנשי עסקים ופוליטיקאים מכל העולם מתייעצים איתך בעניינים ברומו של עולם".
"נכון" היא אמרה.
"בסך הכל רציתי לדעת אם לטוס אליו. כבר הייתי מוכנה לקנות כרטיס טיסה ולחיות איתו שם. אבל אמרת לי לא לעשות את זה. אמרת לי לתת לו להתבשל! והקשבתי לך! ועכשיו אני רואה שיש לו חברה! ואני אוכלת את עצמי שלא באתי איתו!"
" אז מה, הוא משחק את המשחק". היא ענתה תוך כדי שהיא מעשנת את הסיגריה בנונשלנטיות.
"את רואה איך היא נראית?" שאלתי. האמת שאני יודעת כבר איך היא נראית פשוט רציתי לדעת אם היא רואה.
"לא. אני רואה רק אותו בהקשר אליך. ואני רואה שהוא תקוע!"
"מצד אחד אני מנסה לשכוח אותו" התחלתי להגיד.
"יופי" היא אמרה.
"אבל מצד שני, יש לי את הקול שלך בראש שלי שאומר לי שהוא יחזור. ונורא קשה לי להמשיך ככה".
היא הנהנה בהבנה.
"ומה לגבי הקריירה?" העברתי נושא.
"את בנאדם של זוגיות, אבל לא רק. גם חשובה לך הקריירה. העבודה זה מקום מפלט וגם את זה אין לך. במה את עוסקת?"
"רפרנטית גבייה" עניתי.
היא לא הבינה מה זה אז הסברתי לה..
"אבל זה בכלל לא מתאים לך!" היא ירתה. "אני רואה שבעתיד, במה שתעסקי זה בכלל לא קשור למה שאת עושה עכשיו. שינוי בעבודה יוביל לשינוי בהצלחה שיוביל לשינוי בקריירה."
"איך את יודעת?"
"כי שני הקווים אינם מקבילים! שינוי בעבודה יוביל לשינוי בהצלחה שיוביל לשינוי בקריירה." היא חזרה על עצמה.
"את תעסקי במשהו אחר". היא הוסיפה.
"האמת שאני מחפשת עבודה אבל הרי אני לא יכולה להתפטר לפני שאמצא משהו חדש" הצטדקתי.
"ברור" היא אמרה.
"אני מרגישה שחור". אמרתי.
"לא שחור. בור! את בתקופה שאת לא יודעת מה עם זוגיות, מה עם ילדים, מה עם עבודה.."
"את רואה שאי פעם אהיה שוב מאושרת"?
"בטח..!" היא ענתה ללא כל צל של ספק.
"אבל איך את כל כך בטוחה שהוא יחזור?" שוב חזרתי על עצמי, מסרבת להאמין לנבואה שלה.
"אני רואה כי זה העתיד שלך! אם תרצי או לא תרצי!" ספק אם כבר התעצבנה עליי.
"את חושבת שאחזור אלייך שוב?" שאלתי.
"כמו טטל'ה", היא ענתה והעבירה לי את הקבלה.