כל כך קל לי להישאר בבית הבונבוניירה הקטן שלי, להתחפר לי במאורת הנוחות שלי, להימנע מלהוציא את האף החוצה בימים הקרים הללו, לקרוא, לכתוב, בלי לקחת סיכונים מיותרים. במידה מסויימת, לוותר על החיים בחוץ. עד ש…
עד שפתאום מגיעה הזמנה מלבבת שמדליקה בי את החשק לצאת מהקונכייה שלי, להתחכך קצת בחיים, ומזכירה לי כמה אני בעצם מתגעגעת לגיחות הללו החוצה.
וזה מה שקרה כשצביקה, המנצח שלנו, (של מקהלת נונה דה קמרה) שלח לנו הודעה ובה הזמין אותנו לבוא לשמוע אותו שר עם מקהלת ברוקאמרי, בנצרת בבוקרו של קריסטמס.
נדלקתי!
פתאום נזכרתי שיש עולם בחוץ, שחוגגים קריסטמס, שאולי לא יהיה שלג, אבל יהיו קישוטים יפים (כך שמעתי)
ויהיה גם כנאפה טעים..(קיבלתי דיווח שנצרת היא אחד ממעוזי הכנאפה..)
וכך בבוקרו של קריסטמס הצטרפתי לנסיעה לנצרת והרגשתי כמו ילדה קטנה שנוסעת לטיול שנתי (כמה שנים שלא ביקרתי שם!).
הגענו לכנסיית סנט גבריאל, החנינו את הרכב בחניה שחיכתה לנו, התפעמנו מהנוף היפה והערפילי ומכוס יין, והתענגנו על המוסיקה שהייתה משובחת ומרוממת רוח.
מבחינתי אילו הטיול הסתיים כאן זה היה מושלם.
אבל , ברוב נאיביות חשבנו שנצא לאכול , ככה בספונטאניות, במסעדה בעיר העתיקה, שנלך לראות את העץ המקושט, שנתבשם מאוירת החג. וכאן התחיל הסיוט..
תאונה בדרך למסעדה (תנועה דו-כיוונית ועומס רב בכבישים צרים וחלקים מהגשם) שהסתיימה, תודה לאל, בנזקי רכוש בלבד, קושי אדיר למצוא מקום חניה, צפיפות מעיקה ברחובות ובמסעדות (אף מסעדה לא הסכימה לקבל אותנו)ופקקים שאין להם סוף…
רעבים מותשים ועייפים שאלנו את השוטר אם יש דרך אחרת לצאת את העיר ומשנענינו בשלילה ביקשנו את הערכתו לכמה זמן ייקח עד שישתחרר הפקק והוא אמר: כמה שעות.
הלב שלי נפל.. הבטן הציקה מרוב רעב, והיה קר.. משהו בתוכי לא הסכים לקבל את "גזר הדין" הזה.
התחלתי לתרגל אופונופונו בדרך למכונית:
"על כל מה שבי שמתבטא בחוץ בפקקי תנועה, בחוסר זרימה ותקיעות, אני מצטערת. אנא סלחי לי. אני אוהבת אותך. תודה."
לקח לנו 10 דקות להגיע למכונית.
התנענו ויצאנו לדרך תוך שאני ממשיכה כמו מנטרה לומר את משפטי האופונופונו..
תאמינו או לא- הפקק "נעלם". הדרך הייתה פתוחה. נשמתי לרווחה.
לא כנאפה, לא קישוטים ולא בטיח… רק להמשיך לזרום.. בדרך הביתה..
נאלצתי להסתפק בצילומים שסיפקו אחרים ממראות קריסטמס של נצרת, כשאני מתאמצת לא להשוות עם המראות שעוד חרוטים בזיכרוני ממראות קריסטמס בוואשינגטון ובניו-יורק.. לפעמים אין ברירה. גם הספונטאניים שביננו חייבים לתכנן מראש..
נ.ב. (ומי שלא יודע מה זה אופונופונו מוזמן להגיע לכנס עם קרן כהן ביום רביעי 28/12/16 במכון מופת בתל אביב).
קרדיט לצילומים: קים דניאלי, קרן אור דובינסקי, דורית גיא פוקס.