אז מתי מגיעים???
כשהייתי ילדה ונסענו לטיולים משפחתיים, לא הבנתי למה המבוגרים כל כך מתעצבנים ששאלנו מתי מגיעים.
כשהילדים שלנו שאלו בפעם האלף מתי נגיע חשבתי שהכי טוב שנחזור. שלא נגיע לשום מקום.
חמישה אנשים ברכב אחד, אחרי ארבעה ימים של חופשת בטן גב, נוסעים לטייל עוד קצת באתרי טבע ומבצרי צלבנים.
הבנות מתייאשות מאיתנו ונרדמות והגדול מנסה להתמודד עם האתגר החדש של אמא- אסור לשאול מתי מגיעים, עליו לחשוב על דרכים יצירתיות אחרות לניסוח השאלה, לפרק את הזמן ליחידות, להפעיל את הראש.
זה עובד אבל לא להרבה זמן, מזל שהגענו.
הזמן ברכב יכול להיות זמן משפחתי נהדר, בעיקר אם יש סבלנות וכוח.
בכל פעם שנגמרת לנו ההורים הסבלנות, זה הופך לסיוט. רכב קטן, חמישה אנשים ורצון להגיע מבלי לחוות את הדרך.
עברנו הכל בנסיעה, צחקנו, האכלנו, שיחקנו, שרנו, צעקנו, איימנו, כעסנו ושוב נרגענו.
כמו בחיים.
והיה סה"כ ממש כיף.
