לפני הכל, זאת אומרת לפני שאני מגוללת בפניכם את מגילת תולדות החתול ואנוכי אבקש לומר ש:
אין, לא הייתה ולא תהייה עוד חתולה כמו לושה!
וגם שאין חיה שגונבת לי את הלב, מעוררת בי יראת כבוד והתפעלות יותר מחתול.
בעיקר כי הם לא שמים על אף אחד קצוץ.
כי אחרון חתולי הזבל, מטונף ורעוע זנב ככל שיהיה מתבונן בך כאילו אתה, כן כן אתה בדיוק, עובד בשבילו, בא לו לא טוב בפריים או סתם אויר ..
וגם, שלראשונה מזה שנים אין בבית שלי חתול. וזה כמובן מצב זמני בלבד!
ההשתלשלות שמובאת כאן, ארוכה ככל שתהייה, עדיין מדוללת ומצומצמת. על כל חתול שאביא בהמשך אפשר לספר סיפורים מפה ועד.. פשוט כי כאלה הם, משעשעים ומלאי אופי.
לקורא המתמיד ברור שגם אם בחתולים עסקינן, שום דבר פשוט רגוע ונינוח לא יהיה כאן…
ועכשיו הרי לכם רשימת החתולים שליוו את חיי.
1. בראשית היה גור חתול.
אקדים ואומר שאמא שלי שונאת בעלי חיים, אלא אם הם פרה והיא מתה והיא בצלחת שלה.
אבא שלי לעומתה חובב בעלי חיים מושבע (אם רק היה מגשים את חלום ילדותו והופך לוטרינר אני משערת שהיה גדל להיות אדם שלם ומאושר יותר מכפי שנהיה..) כשעוד היו אמא ואבא שלי יחד הייתה לנו כלבה, ובחדר העבודה שלו, כך מספרת האגדה, זוחלים וחיות אחרות.
אבל הוא מצידו לא התמיד כידוע, אורותיה הזוהרים של ניויורק קראו לו, ומה הם ילדה בת שלוש וקצת זהובת שערות וכמהה לחתול לעומת ניצנוציה של העיר הגדולה, אה??
וכך נותרנו אמא וילדה מנדנדת. לבסוף נשברה אמא שלי ומאיפשהו הגיע גור החתולים.
על אף שהיה הראשון שלי, אינני זוכרת את שמו כלל.. מתנצלת.
הוא שוכן במרפסת קטנטנה, בריקדות ומחסומים הושמו כדי שלא יצא ממנה משום שמסתבר שיותר מששנאה בעלי חיים, אמא שלי פחדה מהם פחד מוות.
הגור הקטן כמנהג בני מינו לא התכוון להסתפק בחלל הצנוע שניתן לו, או בזמנים הקצרים שהוקצבו לו לשוטט בהשגחתי בבית.
הוא ביצע תרגילים מעולים עד שלמד לנתר מעל לגדר המחושמלת שהתקנו עבורו ולעשות "טרזן" על וילון הקרושה בכניסה לחדר של אמא שלי. הוא הגדיל לעשות כאשר את יגונו העמוק מההעדר היחס הראוי ביטה בכך שתלה עצמו מחוט של יויו שנתלה על מסמר על מנת לספק לו שעשוע. הוא נחנק בקולות רמים וכמובן שאמא שלי על תקן המבוגר האחראי נאלצה לשחררו מבלי באמת לגעת בו… בערך במעמד זה גם נפרדנו.
2. הנחתי לנושא לקצת, גדלתי והתחזקתי. כרגיל, לא מיישמת את מחדלי העבר נדנדתי במרץ, עד ששמנו פעמינו אל צרבליחיים שם אמא מצאה חתול שענה לדרישותיה: שמן ,יפיפה ונראה רגוע (באופן מטריד). חיש מהר סורס שרגא ובא אל ביתנו. הושם על כרית וישב. וישב. וישב. מדי פעם נאנח. וישב. אמא שלי הייתה מאושרת, חתול כלבבה גם לא זז וגם נאנח. תוך 24 שעות הוא מת. כנראה אכל רעל לפני שבא.
3. בוכה בוכה בוכה. שוב בצרבליחיים. חתולה סיאמית, בעלת מראה אתלטי. פוזלת. מעוקרת. בדרך הביתה באוטו מתנגן השיר "לינדה לינדה יא לינדה" וככה היא מקבלת את שמה. היא לא נחה לרגע. עיניה רושפות. היא מטילה אימה על אמא, על החברות שלי, והאמת גם עליי. אנחנו מחזיקות מעמד כמה חודשים עד שהיא חולה.. לדוקטורית רחומה בעלת שם ברמת חן אנחנו מובילות אותה, שם מכבדים אותה בזריקת החיבור למסוע הישיר לגן העדן של החתולות הסיאמיות המשוגעות.
4. טוב, אז הבנתי. עם אמא זה לא ילך. מזל שבא הקירח! לא בא לי להכנס לעיניין הזה עכשיו, אז בזריזות: הקירח אני ואמא גרים יחד בדירה. לאיזשהו זמן. לא נכנסת לזה, הרי בחתולים עסקינן.
מה עוד חסר להשלמת התמונה.. חתול חתול חתול זה בדיוק מה שחסר, מה לא?? בית מחסה לחתולים. וילה בכפר סבא, צחנת אלוהים.
עשרות, אולי מאות חתולים בכל מקום.
בסלון אגב, יושב גבר קטן וצופה בטלויזיה, לצידו כלב קטן, שניהם דוממים.
אישה מטורללת מובילה אותנו בין חדרי הבית הענק והמצחין (ציינתי כבר את הצחנה??) עד לחדר בו נמצא לבד (?!?!) חתול פרסי שחור ויפיפה. וואו!!! איזה יפה הוא! אמא שלי ואני מתפעלות, שתי אהבלות. בית מלא חתולים שחיים בצוותא ואחד זוכה בסוויטה נשיאותית, בטח זה לא מעיד כלום על אופיו המוטל בספק, אה??
אז זהו שלא , עם שונרא ביקרנו בבית החולים הוטרינרי בבית דגן כי הוטרינר השכונתי הרים ידיים, שילמנו הון עתק על בדיקות דם שהוטסו לחול. שכרנו את שירותיה של פסיכולוגית חתולים שעצותיה העידו על כך שהיא עצמה זקוקה לטיפול בהול ועוד ועוד.
שונרא מצידו נהג לשוטט בשוק הכרמל כקזבלן מביא אל מפתתנו מדי פעם מנחת עכברוש. כשהבכורה נולדה פרצו הסבתות בקינות מרות ובאזהרות חמורות. כמובן שלא הקשבנו. עד הערב בו התישב הקירח בסוף יום עבודה בערימת צרכים ריחנית שאירגן שונרא בדיוק למטרה זו על הספה. למחרת הושם בכלוב, ועל סמך מראהו הנאה ביותר שווק להמונים בצרבליחיים.
5. חלפו שלושה שבועות. הקירח הלך והשתמח מיום ליום בעודו ממלמל איזה יופי שאין חתול כמה נעים איזה כייפ. ואני: חתול חתול חתול.
עוד אישה משוגעת, לקוחה שלי בחנות הפרחים, מספרת על גורי חתולים הורסים. בטלפון לקירח: חייבים היום, מהר, תבוא עם קרטון.
הבכורה בוחרת בגורה האחת מבין חמשת אחיה, היא בת שנה וחצי, הגורה בת שישה שבועות. אנחנו קוראים לה לושה, כי זה שם פולני וככה היא נראית. ובעיקר כי ברונקה היה ארוך מדי בשביל גורה קטנה כזאת..
15.5 שנים היא מלווה אותנו, מנהלת את חיינו מגרגרת את לילותינו. ישנה חורף וקיץ על הרגליים של הקירח אחרי שעברה מיטה מיטה של כל אחד מהילדים. כשהם בוכים היא נזעקת. כשהם חולים היא מתרפקת. כמובן שברור לנו ולה שהיא זו שמנהלת כאן את הבית ואם מישהו זר או מוכר מעז להתישב במקום שלה על הספה תשב ותנעץ בו עיניים עד שינוע באי נוחות ולבסוף יקום. מעלליה יכולים למלא פוסט שלם, ואולי כך יהיה בעתיד.
בשמחת תורה השנה מתה לושה. לא ברור ממה. בבקר הקציפה ופרפרה ובצהריים נעטפה ביוטה ונקברה בין שני ברושים בשדה. עד היום מדי פעם אנחנו שומעים את גרגוריה כמהים למגע הבטן הרכה. לא תארתי לעצמי שאפשר להתעצב כלכך על פרווה אפרפרת ועיניים כחולות. מהממות.
6. אך אם חשבתם שנסתפק בלושה טעיתם. חייבים חתול ג'ינג'י אמרנו אני והבכורה. בא יאנק. ערס חסר סבלנות. רשף רקק ורטן. לושה כמובן הביטה בו במבט שאמר "מי זה הדבר אספסוף הפרענק שהבאתם לי" לילה אחד אחרי שטרח יאנק רבות על כך שהבכורה תתעורר אחז הקירח את החתול ושאל "אני או הוא" חשבתי מהר, לא שמיד בחרתי, אבל לבסוף התעשתתי , אחרי הכל היה זה הקירח שיוצא בכל בקר לעבודה להביא כסף לוויסקס..
7. צימר ברמות. איזה כייפ. סבבה. נהדר. אוי תראה גורי חתולים. חייבים אותה, את הזאתי הלבנה, עין אחת כחולה ואחת ירוקה.
לא לא לא הקירח חסון, יציב! הופ נשבר. באוטו חזרה החתולה הומה בקופסאת הקרטון. קול משונה מעט מופרע. אני מחייכת בחן שלווה שלווה רוגעת על גבול המדיטטיבית, שמעת משו? כי אני לא.. החתולה משוגעת. ברחה לשכנה. שלג קראנו לה. יאללה ביי.
8. אנחנו בכפר. יוצאים החוצה, על הדשא שתי נערות גוהרות על גור בן יומו צורח, אמא חייבים לעזור לו. חייבים בטח חייבים!
ששון נקרא לו, שביחד עם הכלבה שמחה יהיו סט תואם. יומיים עד שנופח את נשמתו. היה קטן מדי. על אף עיסויי התחת שהענקנו לו וההאכלה במזלף. בכי, שלושה ילדים מיללים כאילו חרב עולמם.
9. חג. כולנו באוטו. לצרבליחיים. מת החתול, מה לא נרגיע אותם מיד עם חתול חדש. (צודקים, אולי בשלב הזה לא הייתה בהחלט התשובה הראויה, מקסימום טילון בקיוסק) גורה מטונפת, אפורה, מזל נקרא לה (שיהיה לה מזל ולא יקרה לה מה שקרה לששון). היא משוכנעת שהיא נחש פיתון, בולעת ביצים קשות בשלמותן. חוטפת את כריכי הילדים מהשיש. רזה ומפחידה, מזכירה נשכחות. גם אותה לושה שונאת. גם ממנה שמחה פוחדת. את מה שקרה למזל באמת אינני יכולה לספר. רק אגיד שהיא לקחה חופשה ארוכה, במקום כפרי וחובב אדם ובעלי חיים ויש שם חיי קהילה יפים ומלא תל אביבים בדימוס גרים שם..איך הגיעה לשם? באופן כזה שבשלב זה בחיי השתיקה יפה לו. זה סיפור יפה. באמת. בהזדמנות..
10. כמעט הסוף, בראש השנה נתקלנו בחתול הורס בכפר, ליד חדר האוכל (שוב אם הייתי טורחת לראות את הסימנים שהיוניברס מסמן לי הייתי מבינה שחתול שמסתובב ליד חדר האוכל לעולם ישאף להסתובב ליד ובתוך חדר האוכל) חמוד מאד. בעל מראה אריסטוקרטי. הקירח מסרב. שוב הוא נחוש מאי פעם, כמעט מריבה. לא יהיה! הילדים פועים, אני מזילה דמעה, ואז נשלף הטיעון (עליו כולנו מצטערים עד עצם הרגע הזה) אבל לושה כבר זקנה.. נשבר. ג'ורג' מצטרף למשפחה. לוקח לנו כמה ימים לגלות שבמקביל הצטרף ג'ורג' לעוד כמה משפחות ומוסדות בכפר אבל בעיקר היה שייך ג'ורג' לעצמו ונאמנותו ללא ספק נתונה לחדר האוכל, כור מחצבתו. לקראת 12.30 בצהריים שעון קדום היה מאיץ בן לרוץ ולעלות להתרוצץ בין רגלי הסועדים ועל גבי השולחנות. ושוב אותו הדבר היה קורה לעת ערב. לעיתים היה מופיע אצלינו לתנומה ולעיתים היה נח באחד ממשכניו האחרים. לוכד חתולים שהוזמן מטעמים מובנים התאהב בו ולכד אותו לעצמו..אין ג'ורג'.
אני לא לגמרי משוכנעת שלא השמטתי איזה גור שאספתי בדרך. בעצם אני די משוכנעת..
מתה על חתולים, פשוט עד עכשיו ברוב הפעמים לא לגמרי הצליח לי..
אבל כמו שהבטחתי בהתחלה זה רק עניין של זמן עד הנסיון הבא.
מיאו וברכה.