ממי, אני אומרת לע. כשאנחנו יושבים אחר הצהריים ושותים קפה קר על המרפסת, התבקשתי לכתוב פוסט לט"ו באב.
אני רואה אותו לוקח נשימה. יש כמה סוגים של 'ממי', והוא כבר יודע לאבחן שזה שאמרתי לו לפני רגע, בהתחנפות והתפנקות הוא כזה של אני רוצה משהו.
נו, הוא אומר, מלטף את רינגו ההאסקי בידו האחת ובשנייה אוחז במצלמה. התבקשתי לכתוב על חמישה דברים שאני אוהבת אצלך ואחד לא. רק אחד? הוא אומר, נראה אותך.
אז חמישה דברים שאני אוהבת אצל הגבר שלי.
השקט שלו. השלווה הזו. חוסר ההתלהמות. האפשרות להסביר כל דבר ברוגע, בהגיון. הפוך ממני הסוערת, הקופצת, בעלת הפתיל הקצר והפיוז המתפוצץ.
הוא מרגיע אותי, נוסך בי שלווה וגורם גם לי, בדרכו, לקחת אוויר, להירגע ובעיקר להישען על כתפו הרחבה.
אני אוהבת אותו על כך, שלמרות המבוכה שאני גורמת לו, הוא נותן לי להמשיך ולפרסם ולתעד ולעדכן את חיינו המשותפים.
בהתחלה זה היה רק ע., הוא אומר, ועכשיו, את מתפרעת עם תמונות שלי.
וזה מביך אותך? זה עובר מעלי, הוא אומר לי, אני יודע שזה חשוב לך, וזה חלק ממך והכל בסדר.
הוא כבר מזמן ע. גם אצל חבריו שהתחילו לכנות את עצמם גם באותיות ונקודות. ד. וג. קירח עם משקפיים. חמודים כאלה.
שמעת? הוא אומר לי צופית!! ככה מתחילה סצנה שמעורבים בה ע., מצלמה, עדשה וצופית. אני אוהבת את החיבור שלו לטבע שהוא רואה מבעד לעדשת המצלמה, את ראשו שתמיד בשמיים, מחפש עוד ציפור שאפשר לצלם, עוד בריכה לרדת אליה, עוד מעיין לטבול בו.
אני צריכה אצטון, אני ממלמלת לעצמי, ולמחרת, מחכה לי אצטון בארון במקלחת. אנחנו נוסעים להחזיר את הנוער, כך קוראים לזה אצלנו בבית, מסרט בקולנוע, ובדרך חזרה הביתה מתחשקת לי גלידת סאנדיי של מקדונלד, ובלי לבקש פעמיים, או להתחיל להסביר, כמו בחיים קודמים שבהם הייתי מהססת אם יש טעם בכלל לבקש, הוא מסיט את ההגה, ובדרך הביתה, אנחנו מלקקים את הגלידה ואת השוקולד החם.
והכי אני אוהבת כשהוא קורא לי חמדתי. במלעיל. ומתוקה. במלעיל. ואיך ליבי מתרונן אל הכינויים האלה.
ואת אהבתו אלי, ואת היד החמה שהוא מושיט לי כשאנחנו הולכים לטיול של לילה בשבילי הקיבוץ, ואת החיבוק הראשון של הבוקר כשאנחנו מתעוררים.
ומה לא? מה אני לא אוהבת או פחות אוהבת? כל מה שאגיד יישמע קטנוני ולא חשוב ובכל זאת, הייתי רוצה שיקדים אותי.
שהוא זה שיקנה את הכרטיסים ויגיד, במקומי, בואי, הולכים הערב לסרט.
ושילמד לזרוק דברים. כי המחסן והמגירות והארון במסדרון מלאים בדברים שאין לדעת מה השימוש שלהם.
אחרי הצהריים, כשאני עם קפה קר על המרפסת, כשהוא חוזר, זר חמניות בידו, מתכופף ומנשק ואומר, כדי שלא תגידי שאני לא מביא לך פרחים, לא אכפת לי מהמחסן המלא, מהכרטיסים לסרט שאני קניתי.
על השידה פורחות עכשיו חמניות. מחר אולי נסדר את המחסן, אולי נלך השבוע לסרט.
שיישאר ככה. תמיד. ככה טוב.
בתמונה: זוג תמירונים בבריכות העמק. צילם: ע.












