אני ואיילת-חן ניצלנו את ימי החופש האחרונים לכל מיני הכנות לקראת כיתה ב'.
בין שאר ההכנות השתתפנו גם בפרמיירה של ההצגה "מיכאל", תיאטרון אורנה פורת.
לפני ההצגה היה טקס לזכרה של אורנה פורת שנפטרה לפני שנה, וחלוקת פרס להצגה נבחרת מתוך הצגות התיאטרון. למדנו איזו אישה מרשימה היתה אורנה פורת. אחרי שהכרנו אותה מעט אני כבר לא מופתעת למה זה ידוע בכל מקום שההצגות של התיאטרון הזה תמיד מוצלחות ושוות.
אבל למה אמרתי שלצפות בהצגה היתה הכנה לחזרה ללימודים?
ההצגה מתאימה לילדי בית ספר יסודי ועוסקת במיכאל, ילד שכל היום מצייר במחברת שלו, ולא רוכש חברים חדשים. הוא חי בדמיונות ורק חבר אחד משחק איתו, בתחילת ההצגה גם החבר הזה נוטש אותו לטובת שאר החברה בכיתה, ומיכאל נשאר לבדו.
לאיילת-חן שלי תמיד קשה בקטעים האלה. מצד אחד היא ילדה חברותית ומקסימה שמתחברת בשניות עם ילדים לא מוכרים, ומצד שני היא תמיד חיה תחת הרושם שאין לה מספיק חברים, שלא אוהבים אותה, שלא מתייחסים אליה, שבכיתה היא היחידה ללא חברים וכן הלאה.
כך שההזדהות שלה עם מיכאל היתה רבה, כמו שהיא אמרה "לו זה קרה רק בהצגה ולי זה קורה באמת".
אני, כאמא שלה, יודעת שזה לא נכון. אני רואה את בני השנתון שלה בקיבוץ מחפשים את קרבתה, וכשביקרתי בכיתה שלה ראיתי שיש לה המון חברות וחברים, שהיא אהובה מאוד. גם בבית הילדים שמכיל את כל ילדי היסודי יחד יש לה מקום וגוון משלה. רק חבל שאי אפשר להסביר לה עד כמה מהצד היא נראית מוקפת ומאושרת.
כמו מיכאל גם איילת-חן מציירת המון, משרבטת על כל פיסת נייר (ולפעמים גם על דברים שאינם ניירות) וחיה קצת בעולם הדמיוני שלה. כך שהחיבור שלה לדמות הראשית היה מיידי ומלא.
במהלך הסיפור שוב ושוב נאמר למיכאל כי התשובה לבעיה שלו טמונה במקור הבעיה שלו – הראש שתחוב כל הזמן במחברת תוך כדי ציור הוא גם המקום שלו להתחבר מחדש. לא אסגיר פה עוד פרטים מהעלילה רק אומר שהמסר מצד אחד ממש נכון ומצד שני קצת היה גדול מידי עבור הבת שלי (רבע לשבע), אני מקווה שהיא בכל זאת הצליחה לקחת מההצגה מספיק אופטימיות וידיעה שגם לה עוד תהיה הרגשה טובה חברתית בעתיד, וזה בידיים שלה, עם כל העזרה שניתן לה.
וכמה מילים על התפאורה
וואו, פשוט וואו. יצירתיות מדהימה ועשיה שהתעלתה על עצמה. הכל נראה כמו דפי מחברת שעליהם מוקרנים הציורים של מיכאל, מרשים מאוד מאוד. פשוט מעורר התפעלות.
הילדה שלי התפוצצה מצחוק (נראה לי שבכל האולם שמעו אותה), ומייד כשיצאנו ביקשה לראות את ההצגה מחדש. גם היום כל מה שהיא היתה מוכנה לתרום לפוסט זה את האמירות שהיא נהנתה בחלקים המצחיקים ושהיא רוצה לראות את ההצגה שוב.
ועוד מילה אחת טובה לאולם – בית אסיא במוזיאון תל אביב לאומנות היה בערך האולם הראשון בו הבת שלי פשוט ישבה וצפתה. היא לא היתה צריכה להתיישב על הרגליים שלה או שלי. האולם בנוי כל כך טוב שאפילו לנמוכה שכמותה לא הסתירו. יישר כח.
בקיצור: שתינו ממליצות בחום!
המועד הקרוב של ההצגה הוא ב10.12.16 במוזיאון ת"א לאמנות. עוד פרטים פה.