בחלומי אני עומדת בכניסה לאולם.
קירותיו מריחים מצבע טרי, כיסאותיו חדשים ונוחים, הבמה גדולה.
בחדרי ההלבשה, מסביב למראות, דולקות עשרות מנורות, כמו שרואים בסרטים.
על הקירות בפואייה, תולות תמונות מתערוכת צילומי הציפורים הנודדת שצילם ע. אהובי, שעוברת מקיבוץ לקיבוץ, ממוזיאון למוזיאון והיא מגיעה לכאן, במיוחד לפתיחת האולם.
הקהל שבא לערב הפתיחה, בבגדי החג וגם החול שלו, מחזיק בידיו כוסות, ודברי המאפה, ישר מהקונדיטוריה שפתחה בתו של ע., הקונדיטורית, בצמוד לאולם.
צליל גונג עדין נשמע, והאורות מהבהבים וזה הסימן להיכנס לאולם.
תכף תתחיל ההופעה. תכף יעלו הנגנים שהכלים כבר מחכים להם על כנם. תכף יעלו הזמרים בבגדיהם המיוחדים, תכף תתחיל המוזיקה, וכשמתחילים הצלילים הראשונים של 'מכל האהבות', וכל כלי הנגינה מנגנים יחד בהרמוניה מושלמת, והקולות משתלבים, והזוגות בקהל משלבים אצבעות כי זה מה שעושים כשמוזיקה פורטת על הבמה וגם על נימי הלב, ועידן רייכל עולה על הבמה, אני יודעת שעשיתי את זה. הקמתי לתחייה את האולם בקיבוץ.
בתוך מבנה גדול שמעליו חדר האוכל, ובצמוד אליו חדר סידור הרכב, נמצא האולם.
מבוגר ומנומנם.
חשוך ועייף.
מתעורר מעט וקצת לחיים בערבי תרבות קיבוציים בחגים, פה ושם בסרט שמגיע אלינו בערבי שבת.
ידע ימים יפים יותר, מספרים לי חברי הקיבוץ, איזה הופעות היו כאן! כולם הגיעו לכאן. כולם. כל הזמרים, לא הייתה הופעה שרצה בארץ ולא הגיעה לכאן.
אני יודעת. כי לפני כך וכך שנים, הייתי כאן בהופעה של חווה אלברשטיין, באולם הזה ,בקיבוץ הזה, ולא ידעתי שיום אחד, אגור לא רחוק ממנו, יחד עם האיש שלי.
האולם הגדול והלא מנוצל הזה, עומד בשיממונו בגלל בעיות רישיון ובטיחות מסובכות, מכבי אש, שירותים שאינם נגישים לנכים ועוד כך וכך בעיות שהשורה התחתונה שלהם היא כסף. והרבה. הרבה מאד. מאות אלפי שקלים.
ואני, קטנה וחדשה בקיבוץ ,חולמת להחזיר לו את זהרו האבוד, לנער את האבק שעכשיו רק ממלא בזהרורים את החלל הגדול.
רואה בעיני רוחי את משאיות התפאורה, את השחקנים מגיעים אחרי הצהריים ויושבים בחדר האוכל לארוחת ערב שלפני ההצגה, את התערוכות המתחלפות על הקירות, את מפעל המנויים של ההצגות, את שבתות התרבות, את ההורים עם הילדים מגיעים להצגות ילדים.
איך מגשימים חלומות גדולים? מגשימים קודם חלומות קטנים. במחשבה, באמירה, בצעקה, בנדנוד, באמונה, בכתיבה.
את הבלוג הזה פתחתי לפני ארבע שנים, ומאז שפתחתי אותו, והתחלתי לפרסם, השתנו חיי. פשוט כך. למילים, כך מסתבר וכך אני מאמינה בכל ליבי, יש כוח.
יש להן כוח כשהן נכתבות, כשהן מתפרסמות, כשהן נקראות ונכנסות ללב הקוראים. הן מצחיקות, מכעיסות, כואבות ונוגעות.
הבלוג הוא היומן הסודי הכי גלוי שלי. הוא חיי וחיי האהובים שלי. הוא מראה ובית ספר, ובזכותו גם זכיתי לקהילה ענקית ותומכת של חברות בלוגריות, שבימים הכי קשים, בבורות הכי עמוקים, ידעתי שהן אלה שיקראו, יושיטו יד, ילטפו, וינחמו.
יש לי בלוג בסלונה, אני אומרת בכל מקום, בתקופה בה חיפשתי עבודה, הכנסתי לקורות החיים שלי – בלוגרית בסלונה. והדלתות נפתחות לכיוונים שונים.
כשעברתי לכאן, לקיבוץ, לחיי המשותפים עם בן זוגי וילדיו, לסביבה לא מוכרת שעד היום אני מפעילה WAZE, כשאני נוסעת הביתה ממקום למקום, החלטתי שיהיה לי טור בידיעות תקשורת.
פניתי לעורכת הראשית של רשת ידיעות תקשורת וביקשתי טור, ושלחתי לדוגמא פוסטים שלי מ SALOONA. שלחתי את החלום שלי, והיום, יש לי טור 'הבית של יעל' ב'ידיעות הקיבוץ', וכשניגשים אלי חברים בחדר האוכל, על השביל, בכלבו ואומרים לי: אני קורא אותך, האושר גדול. הגשמתי חלום.
יש לי רשימה של חלומות, היא לא ארוכה במיוחד, את חלקם, כדי להגשים, צריך ממון שאין לי, אבל את חלקם, הקטנים, היומיומיים, אני מגשימה, לעיתים לאט, לעיתים זה ממש קורה כאן ועכשיו.
האורות כבר כבו באולם הגדול, הקהל התפזר, הנגנים כבר אספו את הכלים. הד המוזיקה, מחיאות הכפיים וההדרן עוד נשמעים מהקירות.
אני עוברת בין הכיסאות הריקים, אוספת צעיף אדום שמישהי שכחה, עטיפה של שוקולד שכתוב עליו, 'לאהובתי', עולה במדרגות, מכבה את האור, סוגרת את דלת העץ הכבדה והולכת בשבילי הקיבוץ הריקים, הביתה, ויודעת, שהגשמתי חלום.
גם את רוצה להגשים חלומות? פתחי בלוג בסלונה.
