בליל שיש האחרון מצאתי את עצמי יורדת לאולם הבניין לנקות אחרי המתבגרים שחגגו שם את סיומה של שנת הלימודים, אני כל כך מרוגשת הבן שלי סיים שנה משמעותית שבה הוא וחבריו עשו קפיצה מילדים חמודים לנוער על כל המשתמע מכך, האולם מבולגן ואני שרציתי לחסוך את הטירחה לאמהות אחרות באיזה רגע של חולשה אמרתי להן שאסתדר לבד ושלא יצאו סתם בלילה מהבית, לקחתי שקית זבל ענקית ובייאוש רב התחלתי לאסוף את השאריות של המסיבה.
הם מפרקים את הציוד (הדיג'יי ועוזרו הצעיר) ואני תקועה במחשבותיי, פתאום שמתי לב שמתרחשת לה שיחה מעניינת, תוך כדי שאני עורמת זבל עם היעה לתוך השקית, אני המומה ממה שאני שומעת, כי בדיוק נושא השיחה שלהם מטריד את מנוחתי לאחרונה עקב, שני מקרי התאבדות של נערים.
הצעיר- אתה מבין, חבר שלי חסר אונים
המפעיל- אויי, מסכן ואין מי שיעזור לו?
הצעיר- תבין כמה הוא יכול לקחת על עצמו, אח שלו ניסה פעמיים להתאבד, הוא לא עובד לא מסתדר בחיים, והוא בצבא מה הוא יכול לעשות.
לא רציתי להתערב ולחקור, באינסטינקט שלי עוד הייתי מסוגלת לבקש פרטים ולראות איך ניתן לעזור, ריגשה אותי השיחה שלהם, האכפתיות של הצעיר כלפי החבר שלו שדואג על אחיו שסובל מהחיים, נכנסתי לסחרחרה של זיכרונות על כמה אנשים אני מכירה או שמעתי שנטלו את חייהם, כמה אנשים היו שם על הקצה, כמה הצליחו לצאת מזה ובחרו בחיים.
יש שלב כזה שהייאוש תופס אותך, שאת לא מאמינה שזה אפשרי אחרת, שהמחשבות סוגרות עלייך מכל עבר ואת לא יכולה להרים את הראש מהביצה בה את שרוייה, אין מציל ואין מושיע, זה רק את מול הייאוש שמשקר לך בוקר וליל ולוחש לך "אין פתרונות ואין מוצא, תתאבדי".
הייאוש משקר ומעוור ומראה את השקר האיום שלכולם נהדר ונפלא ורק אני תקועה, ורק לי אין סיכוי ורק לי קרה כך וכך…
אסור לנו להיות עיוורים, אסור לנו כחברה להתעלם, מקשיים של אחרים ולמרות זאת איפה הגבול הדק בין לשמור על עצמינו לבין לסייע ולעזור?
החיים לא פשוטים אך יש כאלו שעבורם הם קשים ביותר וכל יום הוא גיהנום.
למדתי שאני לא יכולה לחנך את הילדים שלי להתנהגות טובה אלא להיות טובה לעצמי ולסביבה וזה מה שהם מעתיקים באופן אוטומטי.
הבעיה הגדולה שאנו לא תמיד מביטים לעצמינו בעיניים ובורחים מהאמת, זורקים הערות ואמירות ליד הילדים שלנו מבלי להבין את ההשלכות.
ילדים עושים טעיות, בכל כיתה יש מלכה שמתישהו תגלה את הכוח שלה ותשתמש בו גם לרעה, הרבה בנות אחרות ירגישו חסרות משמעות ויש מצב שאחת מהן תוחרם וכל השאר ישתקו כי המלכה אמרה.
אסור לנו לתת יד לזה, מצד שני זאת הדרך שלהם ללמוד גבולות, חשוב הוא ללמוד מהטעיות ולתקן התנהגות רעה וכאן שוב התפקיד שלנו, לברר ולדעת מה קורה שם בזמן שאנחנו לא נמצאים, לייצר שיח בריא בבית שמאפשר להם להוציא הכל.
אני הייתי מלכה רעה בבית ספר יסודי, אחר כך עברתי חרם ארוך ומייגע שחישל אותי לכל החיים, הורי לא ידעו זאת, לא ידעו על הרבה דברים שעברתי.
אני מגלה שכמעט כל ילד עובר תחושת חרם כלשהיא מתישהו, כל ילד חווה השפלה, זה חלק מהשפה האלימה שלהם ושלנו כחברה החייה במדינה מורכבת שעסוקה בביטחון ואלימות יום יומית, זה מטפטף בכל הרובדים ולכל השכבות, לאלימות פנים רבות.
המשכתי לנקות ולאסוף והדיג'י שאל אותי למה אני שקטה, חייכתי ואמרתי שאני עייפה, ידעתי שאני עלולה להגרר לשיחה על אותו בחור שלא מוצא את עצמו ואין לו כוחות להמשיך פה, אני עמוסה, לא חסרים סביבי אנשים שכאבם קשה מנשוא שכרגע מאותגרים בבית הספר של החיים, אני מנסה להיות הכי טובה שאני יכולה ולפעמים שוכחת את עצמי, כי אני זוכרת מה זה להיות לבד בכאבך, לבד בייאוש ולא לחשוב שיש אפשרות אחרת, אז אני חייבת לצעוק את זה חזק ושכולם ידעו-
לבעיה אחת יש אין סוף פתרונות, צריך לבקש עזרה, לא לחסוך מאחרים את כאבינו, גם אם אנו חשים בושה.
בתור נערים שחושבים ומרגישים הכל באקסטרים הודות להורמונים, הכל נראה מוחלט וסופי.
תזכירו לסביבה שלכם, ששום דבר לא סופי, שהחיים הם דינמיים, שמה שנראה היום כאסון שאי אפשר להתקדם ממנו, בעוד מספר שנים יכול להוות כרגע מכונן ששינה את עתידכם.
אל תתנו לאשליית הייאוש ולפחד האיום לגרום לכם להאמין שאין סיכוי שמשהו ישתנה לטובה.
אני הייתי שם, ולפעמים הייאוש דופק על חלונות ליבי ומבקש להכנס שוב, אני מחייכת ואומרת לו שאני לא חברה שלו יותר.
אל תהיו אדישים, תהיו קשובים, לעצמכם ולסביבה שלכם.
תודה,
מאיה.