ירושלים היא טעם נרכש. כילדה לא כל כך הבנתי מה הקטע עם העיר הזאת, היא צפופה, מסריחה לעיתים, מלאה באבנים. רק בתחילת שנות ה20 לחיי, כשלוויתי משלחת של נוער חו"ל לירושלים ונכנסתי איתם לחפירות הכותל הדרומי משהו בי נפתח. שם הם עומדים, מול המדרגות המקוריות שהובילו לכניסה לבית המקדש, למולם שערי חולדה הסגורים ועל פניהם כמיהה, התרגשות, חלק אפילו הזילו דמעה. רק אז העיר הזו החלה להיכנס לי ללב, ככל שעברו השנים גיליתי עוד ועוד חלקים בה שמרגשים אותי, שמשמחים אותי. לימים כמורה לשל"ח הייתי מביאה אל העיר תלמידים ומנסה להנחיל להם את אהבתי לעיר המיוחדת הזו, לסמטאות שלה, לאנשים שבה וכשהם היו מתבוננים בי במין מבט עמום, במבט של "נו יאללה מה את חופרת לנו עכשיו בראש, הבנו שאת אוהבת את העיר, אבל מתי מגיעים כבר לשוק?" אמרתי לעצמי, עוד מעט, הם יגדלו, יתבגרו ואז הם יבינו, כי ירושלים היא עיר ש"גדלה עליך".
לכן כל כך התרגשתי כשהגיע בדואר הספר החדש של חיים באר, סופר כל כך ישראלי, כל כך מיוחד וכך גם הספר האחרון שלו, זהו לא ספר פרוזה או לקט של סיפורים קצרים, זה גם אינו ספר עיון קלאסי. זהו ספר שמספר על ירושלים, בדרך שונה. הספר משלב שני סגנונות כתיבה של חיים באר, מחבר הרומנים מצד אחד וכותב רשומות וספרי עיון מצד אחר. הוא מורכב משמונה פרקים, אותם הוא מכנה "שערים", שערי ירושלים האחרת. הסיפורים בספר הינם אנושיים, אלו הם סיפורים על בתים ובעיקר על כך שהם יותר מסתם אבנים, אלו הם סיפורים על חילונים ודתיים ו"המלחמה בין החרדים באליעזר בן יהודה" שנמשכה עוד שנים לאחר מותו, סיפורים על הארכיאולוגיה המרתקת של העיר ותהליך החשיפה שלה ובעיקר אלו הם סיפורים על אנשים: רבנים, חוקרים, משוררים ואנשי רוח נוספים המונגשים לקהל בכתיבתו המיוחדת של חיים באר, שגם כאשר הוא מספר על משהו שקרה שנים לפני לידתו אני עדין מרגישה כאילו הוא היה שם בעצמו, צופה מהצד.
הספר הזה הוא לאוהבי הארץ, לאוהבי ההיסטוריה, לאוהבי ירושלים ולאוהבי השפה העברית, מומלץ בחום להתכרבל על הספה (כל אחד איפה שנוח לו) ולרגע אחד, בעזרתו של חיים באר, לנדוד לרחובות ירושלים ולצאת למסע, כפי שנכתב כל כך יפה בכריכת הספר: "קשר לאחד: מסעות, בתים ואנשים בירושלים.
