חזרה לשגרה.
בערך.
כמה פשוט.. ככה מורכב.
קמתי עם "שיר" חדש בלב.. כפי שציינתי בפוסט הקודם.
אבל כשהגעתי למטבח..
משהו הרגיז אותי וכמעט וויתרתי על ארוחת הבוקר לפני היציאה.
האמת?
זה יכול היה לגרום גם לבולמוס.
אני הרבה יותר אוהבת את מוד ה"אין תיאבון" ואת הבטן ריקה.
הרעשים קצת מביכים לפעמים אבל בסוף גם הם עוברים.
הקולות בראש שלי שוב התחילו בדו שיח.
תאכלי.
תצומי.
תאכלי.
תצומי.
תצומי עכשיו ותאכלי אחר כך.. רק אם יהיה אופק לאימון אחר כך.
בסוף ליוותה אותי עדיין התחושה מאתמול.
שאני לא לבד.
שאני רוצה להבריא.
סגרתי את הנייד.
הכנתי אמריקנו.
פתחתי יוגורט.
מנת פייבר 1.
וישבתי לאכול.
1-0 לקול הבריא.
הרגשתי קצת כמו אחרי בולמוס.
אחרי כמה ימים מאוד דלים באוכל.. הקיבה מתכווצת אולי.. כמעט ועצרתי באמצע המנה.
אבל לא ידעתי אם אצליח להביא את עצמי לאכול שוב היום.. אז סיימתי.
תחושה של הישג.
קטן.
לצערי..
מאז..
באמת לא הצלחתי לאכול שוב.
רואה את כל הפוסטים של הבשרים והאוכל..
ומייחלת ליום שאהיה בריאה ואוכל להנות מהחגים שוב.
יחסית לבוקר..
אני מדוכדכת שוב.
#הפרעת_אכילה
#צעדים_קטנים_להחלמה