אתחיל בכך שאת הפוסט הקודם כתבתי כבר לפני חצי שנה כמעט. רציתי הרבה זמן לעלות אותו ומשהו לא היה ממש בשל עדיין, כנראה, דברים לא קורים סתם. הוא כל כך אני ועדיין עדכני שלא יכולתי לוותר עליו.
בחצי שנה הזו הספקתי ללדת ולקלוט מה זה 3 ילדים בו זמנית. נראה לי שקלטתי לא רע, מרימה לעצמי.
*(אני ושלושה ילדים- השחור זו העגלה של הפצפון)
השוק (shok ולא shuk) של "כמות ילדים" שלי הגיע בלידה הקודמת, המעבר מאחד לשניים עשה לי הלם! אני רואה בהרבה קבוצות את השאלה, מה היה לכם יותר קשה המעבר מאחד לשניים או משניים לשלושה? שאלות כל כך אנדבידואליות, שמצחיק אותי ששואלים אותם בקבוצות. חוויה אחת לא דומה לשנייה ואמא אחת לא דומה לחברתה. תחוו ותגלו. אם שואלים אותי, אז לגמרי המעבר מאחד לשניים, לא יודעת למה בדיוק. היתה תקופה מורכבת בלי קשר, ההריון השני שלי היה לי קשה, לא דילגתי וקיפצתי בין הרים כמו בפרסומת, הבנתי את הרעיון של ההריון בשבוע 15 ורצתי כבר ללדת, אני פחות מתחברת לקונספט של 9 ירחי לידה, הייתי מסתפקת ב3 ויאללה לעבודה. בנוסף, הגדול שלי היה עוד קטן ופתאום הבאתי לו עוד איזו בובה, כזו בובה מדהימה שלא הפסיקה לצרוח 7 חודשים ואני איתה.
מזל שאפשר לדבר על זה בלשון עבר, כי עברנו את זה! הבובה הזו נהייתה ליידי מדהימה, טובת לב שיודעת לעמוד על שלה והיא מלמדת אותי סבלנות מה היא. עם כל התקופה הקשה שעברה עלי, ואני לא מתביישת להגיד, היה זוועה! למדתי על עצמי שאני מה זה לביאה! אמיתי! וככה אני אומרת כל אמא-שוק (כמו שאני הייתי) שאני רואה, את לביאה! את לא מאמינה היום, אחר כך תגלי כמה את לביאה וזו ידיעה עוצמתית.
אין משהו היום שאני מפחדת ממנו, אין! כאילו, תכלס יש מלא דברים שאני מפחדת מהם, אבל אני יודעת שאם שרדתי את התקופה הזו אשרוד הכל וזו אמונה כל כך פנימית ומחזקת. אם יש אמא-שוק שקוראת את זה, אני אומרת לך, תסתכלי במראה, תפרטי את כל הקשיים שלך ותראי שאת עדיין שם, מתסכלת במראה, את מסתכלת על לביאה.
בתקופה הזו של הקושי גיליתי שהאימהות עבורי, תואר כל כך מלא במלא והיה גם מלא בבדידות…
הזוי אהה, אסביר למה אני מתכוונת.
בהריון תחושות שאף אחד לא יבין, גם המנוסות.. הריון זה כל כך אינדיבידואלי, אישי ושונה מפעם לפעם. כל פעם זה נהיה קשה יותר ומאתגר יותר, ובתחושה שלא רוצה להתלונן כי איזה מזל יש לי שאני בהריון. איזה מזל… יש כאלו שלא והן רוצות אבל טרם. אבל מי שאומר שהריון זה לא מחלה, הריון שני והלאה זה באבואה מחלה, ויש כאלה שגם ראשון עבורן זה מחלה, יש ימים שזה נורא.
וזה בדידות.
ואולי גם הגיל הזה, ה30 פלוס פלוס שמעגל החברים מצטמצם, וחברויות הילדות, אפילו ההדוקות שבהן פזורות בארץ, מה שמקשה על שימור הקשר, וכל אחת בסרט שלה, בילדים שלה, בתא המשפחתי שלה, בבדידות שלה.
וזה בדידות.
הטוטאליות שבחרתי באימהות שלי מייצרת גם בדידות. אין לי כוח, אין לי כוחות בערב להיפגש, לצאת.. אין לי כוחות לעשות משהו לעצמי, רוצה לארגן וללכת לישון.
וזה בדידות.
והלידה, ימים אחרי הלידה, כולם חוזרים לשיגרה, ואני… איזו שיגרה… אין לי שיגרה… הכל חדש.
אני חושבת שהנשים אחרי הלידה מתחלקות לשתיים, אלו ש"תעזבו אותי בשקט, אצור איתכם קשר כשאתאפס" ואלו ש"אל תעזבו אותי רגע אחד לבד" אני מאלה, אל תעזבו אותי רגע אחד לבד, אל תדברו, אל תסדרו לי, אל תנקו לי, אל תעשו כלום, רק תהיו איתי, תהיו שם, באותו חדר שלא אהיה לבד.
למזלי היו רבים ששמרו עלי ודאגו לי שלא אהיה לבד.
חוויות אלו היו מהלידה\ הריון הקודמים שלי. הלידה הזו, השלישית, היתה גם היא שונה מקודמותיה. בואו נתחיל מזה שהיתה בלי אפידורל אבל עם פיטוצין, איך אגדיר את זה???? כל המתים באו לבקר אותי בחדר, לא ארחיב.. המבינה מבינה.. זה היה מטורף, לפחות היתה מסיבה בחדר לידה. מה שכן, אחרי שנייה שהעוברון שלי היה בחוץ כאילו יצא ממני דיבוק, מטורף. אז יש משהו חיובי בלי אפידורל, רק שזה היה פחד תהומי שלי, מראש יודעת שזה לא בשבילי.. אני לא מסוגלת להכיל כאב, גרועה בזה, אבל הידיעה לא עזרה לי הפעם.
ילדתי, שרדתי.
אמא שלי תמיד שואלת, נו.. את כבר מאוהבת? את האמת, ואני לא אמא שמתאהבת מהר, בחודש הראשון אני רובוט, על הילוך תפעול, לא יודעת מה, מי, מו.. רק מריצה את מה שצריך, אחר כך הרגשות באים והלב מתרחב. אבל בפעם הזו, התאהבתי על ההתחלה, מעניין לחשוב למה זה קרה? שרופה על כל אחד מהילדים שלי, הם בריאת העולם, כל אחד בפני עצמו בעיני, קסם אלוהי, אבל הפעם תקופת השוק-תפעול לא היתה.
עוד שוני זו חופשת הלידה, שונה בכל דבר מהחופשה הקודמת. כל כך פחדתי מהבדידות הזו שחוויתי קודם, שהתמזל מזלי והצלחתי לשנות זאת הפעם. ואז אני מבינה על בשרי, עד כמה חשובה קהילה סביבך בתקופה הזו, כמה חשוב אור השמש, כמה חשוב לפתוח את כל החלונות בבית. לצאת, לטייל, לא לוותר, לייצר סביבך קהילה, זה הכי חשוב בעולם! זה הישרדותי!
כמעט בכל עיר יש מרכזים כאלה שמייצרים קהילת אמהות, אמא-שוק שקוראת אותי, את חייבת! תפני אלי ואמצא לך את המקום הזה שיעשה לך טוב בלב. שייצר אצלך את הכוח להמשיך כי זו לא באמת חופשה.
אז הריון, לידה ובדידות, נראה לא הגיוני נכון.. יש כאלה שזה היומיום שלהן. מה שאני רוצה להגיד זה לא לוותר, לתת מקום לאלו שדואגים לך, להתחבר, לצאת לשמש. ויטמין D זה MUST.