חוליגנים על שני גלגלים

ליום הולדתי ה 27 הבוי-פרינד של התקופה קנה לי אופניים במתנה. כחצי שנה לפני כן עברתי לגור בתל אביב וזו הייתה מתנה מתבקשת, אך עדיין לא צפויה, מפתיעה ומשמחת. רכבתי עליהם מספר חודשים, במהלכם הם החלידו מהגשם בחורף ומלחות הקיץ, הבורג שחיבר את מושב הכיסא נגנב והשיא ששבר אותי היה התרסקות על המדרכה, שהייתה כל כך מביכה שאנשים שראו אותי נופלת ממש עצרו, הצביעו וצחקו, בסדר הזה. כך שאת האופניים נטשתי.

למדתי לרכוב על אופניים בגיל שלוש בערך כשבגיל חמש-שש גלגלי העזר כבר ירדו וככה התניידתי במושב במשך שנים. בסך הכל זה היה כלי תחבורה מאוד יעיל שהביא אותי לכל מקום ומהר. בשנות התיכון האופניים ננטשו לטובת לימודי נהיגה ומרגע שהיה רכב לא ממש זכרתי איך הדו גלגלי הלא ממנוע מרגיש או נראה למרות שבאופן כללי אני די חיבבתי אותו.

ואז הגעתי לתל אביב.

בתל אביב הסיפור הוא אחר. זה יותר סיפור של הישרדות. לא ממקום של שינוע, אלא יותר ממקום של חיים ומוות: האם רוכב האופניים ידרוס אותי או רק יותיר אותי חבולה.

כאמור את ניסיון האופניים לא צלחתי, כך שאני הולכת ברגל ואוהבת את זה. לאזורים רחוקים ולעבודה אני מגיעה עם רכב, מונית ולפעמים אפילו חוטאת באוטובוס מסריח מזיעה, של אנשים אחרים כמובן.

העניין עם נהיגת הבקרים הוא נושא בפני עצמו ודי טריקי. לפעמים נדמה לי שזה ממש נס שאף אחד לא מת ברבע שעה בדרך לעבודה ושבאופן כללי אני צריכה לזכות בפרס יקירת הכביש ולא בקטע של גילה אלמגור אלא יותר בכיוון של משמרות הזה"ב. אני עולה על הרכב כשאני לא לגמרי ערנית, רוב הקפה עדיין בכוס והמוח עדיין רדום, כך שכל ההתמודדות שלי על הכביש היא אתגר לא פשוט עבור כל הצדדים. עבורי, עבור הנהגים האחרים, עבור הולכי הרגל, עבור רוכבי הקטנועים, שלפעמים נדמה שהבחירה שלהם על הכביש היא פשוט למות, וכמובן עבור רוכבי האופניים.

מצד אחד רוכבי האופניים הם האובייקטים הפגיעים ביותר על הכביש, ולא נראה שהם מפנימים את זה, כי לרכוב על הכביש, נגד כיוון התנועה, עם כלב על הסלסלה שעל הכידון וילדה בת שלוש על מושב הפלסטיק מאחור זו לא הבנה של פגיעות וחוסר ביטחון פיזי. בטח ובטח לא כשאני וחצי מהנהגים שעל הכביש לא לגמרי עירניים או בפוקוס, מסמסים, קוראים עיתון או עושים את השיחה הראשונה של הבוקר עם הלקוח המעצבן שסימס כבר בשש בבוקר. ואני לא מצדיקה את זה או אומרת שזה בסדר או לגיטימי, זה פשוט המצב. אז עם כל חוסר הריכוז עוד לשים לב להובו שרוכב על אופניים…זה לא ראלי.

מצד שני הם חתיכת חוליגנים על שני גלגלים שדורסים על מדרכות.

ביום שישי האחרון, בסביבות השעה 10, רגע אחרי שהתעוררתי ובדרך לקפה, עמדתי על מדרכה באבן גבירול מתוך כוונה לחצות במעבר החצייה, ממש בתחום האפור בו שביל האופניים עובר. מדובר באזור המשותף להולכי הרגל ולרוכבי האופניים. אני עדיין מנסה להבין את העולם שסביבי ואת הבוקר שנחת עליי ואיש מזוקן (לא אמרתי היפסטר!) על אופניים כמעט ונכנס בי, סינן לעברי ׳מטומטמת׳ כי כמעט ונפל והמשיך לדרכו.

בתל אביב יש שבילי אופניים, על חשבון המדרכה להולכי הרגל, אך הם בגדר המלצה בלבד. רוכבי האופניים התל אביביים הם אגרסיבים ואלימים. אני משתדלת מאוד לפנות להם מקום על המדרכה ברגע שאני שומעת את צלצול הפעמון, או הצעקה, אך פחות מתוך נימוס ויותר מתוך פחד.

אופניים הם כלי תחבורה זול, לא מזהמים ומאוד נוחים, במיוחד בעיר מישורית, נטולת חניה ועמוסה כמו תל אביב. אני מוכנה לסלוח למפדלים על הזיעה שמגיעה אתם לכל מקום, כי בואו נודה על האמת,  מזג האוויר כאן הוא לא האידאלי לפידול בוקר…וגם, אני מוכנה לנסות ולהשתדל להיות קצת יותר מפוקסת בנהיגת הבוקר שלי. בתמורה, אני מבקשת שאת שדה הקרב שעל המדרכה יעבירו למקום אחר כי כל הדבר הזה לא בא לי טוב.

ואולי רק אולי כשיגיע הסתיו, אני גם אנסה לחזור ולפדל. מבטיחה לעדכן.

וקטנה לסיום מתוך אתר ״האקדמיה ללשון העברית״: