נסעתי לפראג.
קדמו לנסיעה שבועות של דיונים. ביני ובין הקירח. עיקר הדיון נסוב סביב הנושא השחוק עד דק אך לעולם לא ימוצא עד תום: המצב. המצב הוא ישות חיה ונושמת. לצערי היא ניזונה בעיקר משלוות הנפש שלנו ולא מכדורי האבק-שערות חתול שיש בהמוניהם בבית.
לתפיסתו של הקירח כדי להתמודד עם המצב יש לשתות מי ברז ולאכול לחם אחיד עד שהמצב יעבור, משמע עד יומינו האחרון או כמה ימים לפני עת יזינו אותנו כבר דרך צינורות.
לדעתי צריך לנצל כל פירצה אפשרית במצב ולעוף רחוק ככל שתישא אותנו הרוח עם השוונג.
וכשהחברות הוגות את רעיון פראג אני שואלת את הקירח האם 1200 שח זה הרבה כסף הוא עונה: תלוי למי. למי שאין לו 1200 שח זה הרבה, למי שיש זה קצת…
הו אז הן מתכנסות ומפיקות הצעה שאי אפשר לסרב לה (אלא אם את הקירח) סוג של מתנת יומולדת פלוס בונוס פלוס חיבוק ואהבה אין קץ. מטעמים ששמורים איתן הן ממש רוצות שאבוא.
אני מסכימה. ובתוכי מתחיל הקרב על פראג.
לא קארל הראשון ולא המהר"ל ובטח לא הגולם ידעו קרב שכזה.
זהו הקרב על מי שאני ומה שאני רוצה להיות. ומה המחיר שאשלם על החופש הזה שאין לו מחיר אבל כפי שציין הקירח, תלוי אם יש או אין לך.
זהו קרב מטופש ורק אני ואני משתתפות בו. זה הקרב על החלקים בהם אני דומה להן או בכלל. ועל החלקים שאני שונה, וטוב שכך, אחרת היינו חוזרות על עצמינו. וזה כבר היה יותר מדי…
הימים חולפים ובקבוצה הוירטואלית "אחיות" ההתרגשות בעיצומה. מה נלבש ולאן נלך? האם יהיה קר או קפוא? מי תאסף ראשונה במונית? וכמה ספרים כדאי להביא?
בקבוצה שאינה וירטואלית בכלל "בני הזוג הקירח ואני" יש הרבה באאז יושבים עם דף ועט ומחשבון ומחשבים את האין. יש לקצץ מכריז הקירח את סיסמתו הניצחית והוא מעביר אצבע מיובלת מניכוש עשבים על להב הגרזן, מי ילך ראשון האם נקצץ את העוזרת או אולי את ביטוח הבריאות? (שניהם אגב לתפיסתו מיותרים מלכתחילה) ברקע מזמזם הטלפון ועוד חילופי דברים קלילים על גטקס ומגבות במזוודה.
מרגע לרגע פראג נראית לי רחוקה למרות שמניין הימים הולך ומתקצר. שוב אני מוצאת את עצמי בנישת התמיד: זו שגדלה ב"בית זונות כלכלי" (ציטוט אמיתי מאת אבי מולידי) חסרת האחריות, הבזבזנית. זו שמסוגלת לנסוע עד פראג כשאין כסף לדלק עד לפתח תקווה. לא מחוברת.
וכמו כדי להדגיש במרקר כתום זרחני עולה המציאות במופע מחודש. כזה שכבר זמן מה לא ראינו. הפקה מחודשת עם מיטב כוכבי העבר: "אין אפשרות למשוך". "חייבים היום להפקיד". "תרשמי כל שקל" ועוד ועוד להיטים מוכרים. מה שנקרא "אולדיז"
אני רוצה לפראג. אני רוצה לבד. אני רוצה כמוהן. אני רוצה לנוח לקצת. להיות כמו, לשכוח. ואני רוצה ממש מבקשת לאיזשהו זמן חדר משלי.
בבקר שלפני הקירח מגביר הילוך והוא משלח לעברי שלל איחולי סעי לשלום לבביים. בסגנון כל שקל שתחזירי, הוא מזכיר, יהיה בו שימוש.
בעשר בלילה בעודי מזגזגת בין אריזת מזוודה ואריזת המתנות שאני משאירה לילדים (חשבתי שמתנות נותנים כשחוזרים הוא מסנן בלחש רועם) זה מתפתח לריב. אני מנסה לעצור אותו אבל הוא חייב. ומשהו בתוכי פוקע.
בשלוש וחצי אני בחוץ. הוא מתעורר ללוות אותי. אני והמועקה יוצאות לפראג באישון לילה.
אחת במעיל שחור אחת במעיל אפור ואחת לא משנה מאיזו עדה במעיל אדום עם שושנה מבדים צבעוניים וכובע לבד ורוד עתיק עם קישוט, שניהם, המעיל והכובע ארוזים לעת עתה בתיק אדום ורוד עם דובדבנים. על הצד תיק תכלת פרחוני והדרכון שלה בשקית בד גם כן פרחונית. ושני תיקי רחצה, אחד ורוד עם כלבלבים ואחד תכלת עם נקודות. ונייק צבעוניות . ובשקית תמרים שקדים ואגוזים. כי התקציב שלה לא מאפשר גם ארוחות.
די מהר אני מעדכנת על המצב. שיהיה ברור שאם יגמרו לי התמרים התזונה שלי על ראשן. שוב, גם הפעם. הן מקבלות את הבשורה בשיוויון נפש, זו אני שכבד לה. זאת אני שלא משחררת.
כבר בטיסה זה תענוג. הכל מצחיק, גם הסרטון בכיכובו של טייס צ'כי נטוי ראש על המסכות לשעת חירום וגם שחקן אחד מסדרה אחת נורא נחשבת שנרדם ומפליץ עלינו ללא הרף. הכל מצחיק ונהדר. ואז רציני ועמוק. ואז נימנום. ואז הפתעה: יש רכב שכור, עוד פינוק שאין ביכולתי לממן.
ואז בוקר ופראג. והכל מסתדר. והדירה מהממת. ואני זוכה לחדר משלי לארבעה ימים. חדר משלי. לארבעה ימים. משלי. חדר.
אף פעם לא גרתי לבד. אפילו לא יום. אף פעם לא ניהלתי חשבון בנק לבד. אף פעם לא העזתי באמת.
העצמאות שלי מכווצת. תלויה בדבר, בדברים, בעבר. הגבולות שלי מסומנים כמו בגיר חלש על מדרכה לא בלורד אדום.
פראג רכה והשמיים דרמטיים, במושב הקדמי יש נהגת ולידה נווטת. מאחור זו אני במעיל האדום, מתמסרת לדרך, מתאמנת בלהיות מובלת, לפעמים פורצת מחשבה מנסרת על תרומתי לעיניין, על נוכחותי, על העובדה שאני כל הזמן זו שמקבלת.
על כך שנמאס לי להיות עניית מחמד מהודרת.
ולרגעים להמון המוני רגעים, אני פשוט נהנית, מאד. מלהיות איתן. מאהבתן אלי מאהבתי אליהן. מההכרות הותיקה. רגעים של נחת.
אני משחררת את המריבה, את העלבון, את החשבון של כמה זה עולה ואיך אפשר להיות ביש הזה כשאין לי. לרגעים.
פראג סוחפת אותי לעולם אחר. של תותים ופטל מתוק של עוגות משנות השמונים. של לחם קימל טבול ברוטב של סבתות טובות, אהובות.
עולם של כרכובים וגגות. של מנוחה. של שינה עם עצמי באלכסון לבד. של הליכה נהנתנית ברחובות.
זמן למחשבות מרחוק. על יש ועל אין. על עצמאות מתהווה מתגבשת. על השלמה וסיכסוכים. על קירבה ומרחב. על מי אני ומה אני מבקשת להיות.
על המקום שלי, ביניהן. ובבית. ובעולם הזה. על אושר.
ועל כך שאני רוצה חדר משלי. מקום בתוכי. עם חלון פתוח שאפשר גם לסגור. ונוף שאפשר להרגיש. מקום שיש בו דלת שאפשר לפתוח לעולם או להינעל מאחוריה.
שתהיה לי בו בחדר העצמאות.
החירות להיות. איך שאני מה שאני.
פשוט להיות.