חדר ארונות. כזה שממש נכנסים אליו, ויש בו המון אור, ומקום לזוז, והדום לשבת עליו. והוא הכי נוח שיש.
בבתי מלון, כשאנחנו מגיעים ליום, או יומיים, ותולים שני קולבים בארון הקטן שליד הדלת , כדי שלא יתקמט, זה לא מרגיש בית.
רק בבית, כשיודעים איפה נמצא כל דבר, והיד מכירה את מה שיש במגירה, זה מרגיש נוח, ושלנו.
—–
בדירות קטנות שאני מגיעה אליהן לייעוץ, אני פוגשת הורים חבוטים ועייפים בין ארוחת ערב ומקלחות לילדים,כאשר בחדר השינה שלהם, ספק מחסן ספק ארון פתוח עם ארגזים על הרצפה, ערימות של בגדים , צעצועים, טושים ודפי צביעה. הבעיה מתחילה בתכנון לקוי של החלל עצמו שלא מאפשר הכנסה של ארון בגודל של 180 לפחות לחדר ולהסתיר אותו מאחורי דלת הכניסה לחדר.
אחרי שמבינים שזה המוקש העיקרי, צריך לקבל החלטה.
האם משאירים את התכנון איך שהוא, ורק ממיינים/ מוסרים /תורמים את כל השאר, או שמשנים את התכנון לגמרי.
בדרך כלל זאת הנקודה שבה, יש אפשרות לשינוי.
ואם נשארים עם הכל איך שהוא, פשוט צריך לזכור כמה דברים-
ככל שיהיו לנו יותר מגירות, יהיה לנו יותר נוח
לא ליפול למלכודת של "אני אסדר אחר כך" כי אף פעם הוא לא מגיע..
