חברים

תמיד אהבתי חברים, כאלו שאפשר לשבת איתם לשיחות עומק, מהסוג שאני אוהבת. תמיד היה לי קשה למצוא אותם ופתאום, מצאתי כל כך הרבה.

במשך כמה חודשים הימים שלי התחילו בארבע בבוקר, בהתעוררות מבוהלת לתוך המציאות.
הרגשתי שאני חיה בסיוט, מתמודדת עם הפחד הכי גדול שכל חיי ברחתי ממנו – הלבד.
לא הייתי לבד. הייתי תמיד מוקפת בילדים או חבר זה או אחר, אבל תחושות הבדידות, הבור שנפער בבטן, האימה, החרדה, עטפו אותי מכל עבר.
הפסקתי לעבוד, הפסקתי לאכול.

הגיון תמיד עזר לי להתגבר. הרגש משתלט וחסר שליטה, אבל בהגיון אפשר לנווט, ובתוך כל הנורא הזה חיפשתי עזרה, דרך להפיג את התחושות בהגיון.
תמיד חיפשתי אנשים מעניינים, כאלה שאפשר לדבר איתם לעומק, כאלה שיתנו לי עוד נקודת מבט על דברים מלבד זו שלי, ותמיד היה לי קשה למצוא אותם. בחודשים שעברו מצאתי כל כך הרבה כאלה. כל חבר הצליח להביא איתו משהו מיוחד אחר שעזר לי. כל אחד מהחברים מדהים ועוצמתי בדרכו. מכל חבר למדתי גישה אחרת להתמודדות, דרך אחרת להסתגל, נקודת מבט מזווית קצת שונה. בחיפוש מתמיד אחרי עוגנים חדשים, חברים הופכים להיות נדבך מרכזי.
אחד מהחברים הללו היה המנהל שלי בעבר. חידשנו קשר והוא סיפר לי שהוא נפרד מבת זוגו כמה שנים לפני כן, ועל אף שלא היה בינינו קשר מלבד מקצועי ולא התראינו שנים, החיבור בינינו היה מיידי. הוא לימד אותי לא לפחד מהרגש, להרגיש, לשקוע בו, להתחבר לתחושות מהילדות. הרגשתי נח לבכות לידו והוא לא נבהל. הוא לא מיהר לנחם אותי ועודד אותי להרגיש. בכל פעם שבכיתי הוא עודד אותי להכנס למיטה ולהרגיש, להבין את הפחד, לראות מה עולה מתוכו.

הערבים היו מלאים בשיחות טלפון ושיחות כתובות. ניתוחים של מה שעבר עלי היום, התובנות, הרגשות והתחושות, ההתמודדות הנמשכת. ברחתי אל הביחד כדי לא להיות לבד.

חברים מהעבר, חברים חדשים, חברים של חברים.

בזוגיות, התחושה היא של השענות הדדית אחד עם השני, רגל אחת מעט באוויר.
כשהזוגיות איננה, והחברים ממלאים את המקום החסר, ההבנה היא שחבר הוא לא בן זוג, חבר לא יהיה זמין כמו בן זוג, ויש לו את החיים שלו במעגל נפרד לחלוטין מזה שלי. ועל אף שחברים הפכו להכרחיים בחיי החדשים, שתי הרגליים שלי חייבות להיות יציבות. בזכות עצמי. למען עצמי.

הימים והלילות עברו בהפגת הבור הפעור, עד שהגיע הערב בו לא עניתי לשיחות. חברים התקשרו, שלחו הודעות, התעניינו, ואני רציתי לבד. רציתי שקט.
סוף סוף צעדתי צעד קדימה. הלבד כבר לא מעורר בי אימה, הוא כבר חלק נורמלי מחיים חדשים, חיים הכוללים חברים, משפחה, ואני כאדם בפני עצמי.

אני מתחילה לגדול.