הדס הגיעה מישראל, חברה שלי כבר 13 שנה, נפגשנו כשמספר 1 שלי ושלה נפגשו בגן. כשהתקשרתי אליה בתחילת הדרך שבוע אחרי האיבחון לספר לה, היא הקשיבה, שאלה שאלות וכשסיימנו לדבר אני הלכתי לאכול גלידה עם הבנות, היא הלכה להקיא. ככה זה עובד אצלינו. היא חרדתית משהו ולכן לא היתה אופציה שאסרב לה כשאמרה לי שהיא באה לבקר אותי, טוב, היא בעצם הודיעה לי ואני אמרתי כן.
אז עכשיו היא כאן, לשבוע ואני מרגישה בבית בתוך הבית, היא מבשלת, ומסדרת ומקשיבה ומטפלת וזה כיף לי וכיף לכולם, אנחנו צוחקות ונזכרות בכל מיני דברים שעשינו פעם ומבינות שהחיים מלאים ברגעי קסם בדיוק כאלה, רק צריך לדעת מתי הרגעים האלו קורים ולהעריך אותם…לפעמים שווה להיות חולה…
חוץ מחברה טובה וחברות שגרות לידי ומשפחה קרובה ורחוקה ושכנים יש איתי מישהו שאף פעם לא עוזב אותי, שהולך איתי לכל מקום, חבר לחיים….מוקה…
אני גדלתי בלי כלב בבית ולא רק שכלבים לא עיניינו אותי גם פחדתי מהם פחד מוות. עם השנים הבנתי שיש אנשים שאוהבים כלבים ואנשים כמוני שמתעלמים מנוכחותם לגמרי, למיטב הבנתי היו 4 סוגי כלבים: כלב גדול, כלב קטן, כלב לבן וכלב שחור, ואם ממש דחקו אותי לפינה אז הסכמתי ללמוד עוד 2 אופציות: פודל (לבן, כי לא ידעתי שיש עוד צבעים) וכלב זאב (שהכניס בתוכו את כל האופציות של כלבים מעורבים בצבע חום שחור) וזהו. בזה נגמרו יחסי עם כלבים. שי לעומת זאת גדל עם הרבה כלבים בבית, מה זה הרבה? כשהכרתי אותו היו להורים שלו 5 כלבים וחתולה, והם היו מתבלבלים בשמות של הכלבים והילדים והבעל, להם זה היה נראה רגיל ונורמלי שבמקום שי הם אומרים כושי ובמקום דן הם קוראים לבוזי (בוזגלו), לי זה היה נראה חשוד….
כשליהי היתה בת 10 היא ביקשה כלב (גולדן רטריבר אם לדייק, סוג שלא ידעתי על קיומו אבל הסתבר שיש אותו פה לכל משפחה שניה), אז במקום להגיד לא הבאנו לה אוגרים, שהוחלפו במהירות הבזק כל 3 חודשים כי שי ה-Free spirit טען שהם נורא מסכנים בכלוב שלהם ושהם צריכים להתאוורר בבית או בחוץ, מיותר לציין שבכל איוורר כזה הם לא חזרו הביתה ואנחנו חזרנו לחנות לקנות עוד אחר, העיקר ששי מתעקש עד היום שהם הרבה יותר מאושרים עכשיו, בטח מאושרים, בבטן של איזה רקון…אחרי שנגמרה הסאגה של האוגרים, מאיה הגיעה לגיל 9 וביקשה כלב, הצעתי לה גיני פיג, חתול, ארנב, אבל הפעם זה לא עבר חלק וכל יום היא חזרה על הבקשה שי הצטרף אליה וגם ליהי ואני בשלי, לא כלב!
עד שנסענו לפני שנתיים לניו מקסיקו ושם ראינו כלב כל כך נחמד וכששאלנו מה הסוג (כן, כבר הבנתי שיש קצת יותר מ4 סוגים ו2 צבעים) אמרו לנו שזה פומסקי (אמא שלו האסקי ואבא שלו פומרניין) אז הסכמתי בקול ענות חלושה שאולי, אם נביא כלב, זה יהיה הסוג הזה וגם מעדיפה זכר כי אסטרוגן יש מספיק בבית. הכן החלוש הזה הספיק לכולם, בדיוק שבועיים אח"כ הגיע מוקה הביתה, חמוד אבל ממש לא אהבה ממבט ראשון, גם לא שני, וככה חיינו לנו אני והוא בבית משותף כזוג דיירים שחולקים קורת גג. אבל אין מה לעשות, לאט לאט התרגלתי אליו ולמדתי יותר ויותר לחבב אותו, לסבול את כמות השיער האינסופית שהוא משיר (איך נשאר לו עוד שיער על הגוף אם כל השיער מסתובב בבית?), את כפות הרגלים המלוכלכות, המריבות שלו עם אריאל, כשהיה גור, על הצעצועים שלה (חטף לה הכל ולא נרגע עד ששבר לה את כל הצעצועים) אכל את כל מברשות השינייים, נעלים, שטיחים, וגם השתין בכל מקום שראה משהו רך והזכיר לו דשא… הקיצר די סבלתי אבל מה לא עושים בשביל המשפחה…
כל זה עד הניתוח הראשון, ברגע שהגעתי הביתה, הוא היה שם, הסתכל עלי הלך אחרי ולא עזב אותי לרגע, ליקק אותי, עלה על ארצ'י הניח עלי את הראש שלו והתכרבל. וככה אני הוא העברנו לנו יום ועוד יום ועוד שבוע, ושבועיים ואני התאהבתי עד מעל הראש, הלכנו לטייל יחד, דיברתי אליו והוא הקשיב לי, ענה לי, חייך אלי, והכי חשוב הרגשתי שהוא מבין אותי יותר מכולם. פתאום הבנתי את שירי שתמיד דיברה על הכלבים שלה באהבה שגבלה לדעתי בשיבוש בין מציאות לדמיון (אוי ואבוי אם יגידו לה שיש לה כלב, יש לה יצור אנושי!), הבנתי את המשפט 'הכלב הוא ידידו הטוב של האדם' , אני מרגישה שבלעדיו, עם כל האהבה שאני מקבלת, אני חזקה יותר והלב שלי כל כך הרבה יותר שמח, הוא מה שנקרא Emotional support בשבילי ואני כל כך שמחה שנכנס לחיי. איך אומרת שירי פ.? עם כל ילד שנולד לנו השתדרגנו, מספר 4 יצא הכי מוצלח!
רמה אומרת שהיא כבר הבינה שהמצב עם מוקה הוא לא נורמלי כשהיא באה לביקור אצלינו והיא ושי הלכו לרוץ בשכונה ושי אמר לה בשיא הרצינות: "בואי נתחיל בהליכה ורק בסוף הרחוב נתחיל לרוץ כי אני לא רוצה שמוקה יעלב שאני לא לוקח אותו איתנו לריצה" והרבה פעמים אנחנו קונים לו פרגיות בסופר ומקפיצים לו במחבת, יום אחד שי לקח חתיכה מהפרגית לטעום ואמר לי: "את יודעת זה ממש טעים האוכל של מוקה", "אתה רציני?" עניתי לו "אלו פרגיות מהסופר, של אנשים, ברור שזה טעים!" לפעמים אני מרגישה שקילקלנו אותו והוא מפונק עד אימה אבל לא אכפת לי.
אחרי הניתוח השני, שכבתי לי בארצ'י מחכה שהזמן יעבור והרגשתי איך לאט לאט אני קופצת לגיל 80, יומי עובר לאט, אני מנמנמת בכורסא, מידי פעם מגיע חבר לבקר, אני אוכלת צהרים כבר ב12 שלא אפספס את תנומת הצהרים, נאנחת, לא נוהגת, הזיכרון לא משהו, ילדים קטנים (אולי אריאל וחברתה מאיה? באמת לא זוכרת) באים ונותנים לי נשיקה על המצח והולכים, הבנות הגדולות מבקשות מאבא שלהן עזרה שפעם ביקשו ממני…אם עשיתי 2 דברים במהלך היום כמו לקבוע תור לרופא ולטייל עם מוקה, אני מרגישה שהיום היה פרודקטיבי.
המצב הלך והתדרדר סופית כשהלכתי להדרכה על הכימו בשבוע שעבר, אני מגיעה לחדר הקבלה, וחשכו עיני, היו שם, ואני לא מגזימה, רק אנשים בני 70-80 ואני בינהם, אולי במקרה הגעתי לשם ביום הקשיש, ובדר כלל יש שם צעירים בני 30-50 (אין מצב) אבל רוב החולים, לפי הסטטטיסטיקה, הם אכן בסביבות גיל 70-80 ואני הרגשתי שזו ממש טעות שאני כאן, הרגשתי שכבר שילמתי את חובי ואני לא רוצה להתחיל עכשיו עוד שלב, רציתי להגיד לרופאה, עד כאן, צחקנו צחקנו, עכשיו אני רוצה הביתה. אבל במקום פסעתי לי לחדר מספר 4, והתחלתי להקשיב לאחות שמספרת לי על תופעות הלווי, ישר ירדו לי דמעות (איך בכל חדר שם יש טישו?) אבל די מהר התעשתתי והקשבתי לה. אבל כשהיא שאלה אותי: "את רוצה לעשות סיור בחדר של הכימו? את תראי, זה לא כזה נורא, לכל אחת ספה משלה ויש גם ארון עם חטיפים, ואם את רוצה פרטיות יש וילון מסביב לכל ספה שאף אחד לא יפריע לך, ויש כיסא ליד כל ספה, אז יכולים לבקר אותך…" הסתכלתי עליה, מתאפקת לא לפרוץ שוב בדמעות, ואמרתי לה: "בואי נשמור את זה לפעם אחרת. אוקי? אני חושבת שקיבלתי מספיק מידע להיום".
היום הסתובבתי עם הדס בלוס גטוס ונכנסנו לחנות עם כל מיני פיצ'פקס, והיו שם תמונות קטנות שמישהי מצפון קרולינה מכינה מהדבקות נייר על עץ עם מסרים כתובים על כל תמונה, הדס הסתכלה על כל התמונות ואמרה לי, אני רוצה לקנות לך את זו: "You are my friend because of who you are, not because of what i need from you"
אז קנינו והנחתי את התמונה על השידה. מוחמד עלי אמר פעם: "חברות היא הדבר הקשה ביותר להגדרה, לא לומדים את זה בבית הספר, אבל אם לא למדת מה זה, בעצם לא למדת כלום".
איזה מזל שהקשבתי בבית ספר, אם לא בשיעור אז לפחות בהפסקה.
