זמן חירות.

מוצאי חג.

עצב התיישב אצלי. מכורבל כמו חתול אל מול אח.

ערבי החג האלה. מורכבות. דבר בתוך דבר בתוכי.

לכל אדם מצרים. וים גדול לחצות. וארבעים שנים לצעוד במדבר.

ולכל אחד האלוהים שלו ששולח מן ומזמן מבחנים ומעמיד בספק את המובן מאליו.

לכל אדם מצרים משלו לצאת ממנה. לצרור את מעט חפציו החיוניים ביותר, להעמיס על כתף אחת. זו שתפוסה דרך קבע. ולצאת.

שלום מצרים שלי. שלום ארץ ידועה. שלום לאי הנוחות המוכרת עד נוחות.

שלום לחתול הכאב הצמרירי שלי. המגרגר תחת ידי.

שלום למריונטת הצער הסובבת לצלילי תזמורת זעירה. נעלמה.

עד לגבולות העבדות שלי. עד לאזיקי התפיסה שלי את תפקידי חיי.

לכל אחד מצרים משלו. והיא בתוכו. והיא נפרסת כמדבר קופח אצל נשמתו. והיא צמא ורעב ועיוורון.

ופרעה שלנו לעיתים איננו זר. והוא מסתתר היטב בצו המצפון. בצווי הזה מן המדבר של כבד את..

ופרעה שלנו איננו זר. ומצרים איננה ארץ.

וארבעים שנים הם בעצם חיים שלמים שלי. ועוד חמש וחודש.

והחלטות שעשיתי. ומילים שאמרתי. ודמעות מלוחות ופחד משתק ותחושת אשמה שנאחזת בציפורניה בנשמתי כציפור טרף מורעבת.

אני מנסה שוב לצאת ממצרים. הזאת שלי.

אני מיישרת גב תפוס. נושמת עמוק. מביטה אל ירח מלא של מוצאי החג הזה.

ומייחלת לחירות הזאת.

לחירות שלי.

הזאת.

אני מצטערת. אינני יכולה יותר. לא מביטה לאחור. לבני הטיט הן זיכרון על כפות ידיים מיובלות.

ורעש אבנים נגרסות בדרך מאובקת.

זמן חירות.