אילוסטרציה-אורן אדלר (מקור: הולדת ונוס, סנדרו בוטיצ'לי)
בחדר גדול בתוך בניין רשמי ביותר גבר ואישה מתווכים בקולניות, שניהם נחרצים בדעתם, ונחושים ביותר. הם מדברים על אומנות, או נכון יותר, על מקומה של האומנות במדינה מודרנית דמוקרטית, עוד יותר נכון על חובתה של מדינה לתמוך באמנים, או בזכותה לבחור את מי תממן ואת מי לא. נשמע לכם מוכר? אז לא, לא מדובר במירי רגב ובדן הלפרין (יו"ר פסטיבל ישראל) אלא בטובי זיגלר ובחברת הקונגרס שרצה לקצץ בתקציבי הקרן הלאומית לאומנויות, וזה לא היה בישראל אלא בארצות הברית ולא במציאות אלא בסדרת הטלוויזיה "הבית הלבן".
בסדרה, רגע השיא היה כאשר טובי זיגלר טוען כי לאורך ההיסטוריה ישנו קשר הדוק בין התפתחות המדינה והחברה והאומנויות, הרנסנס הוא עידן ההתפתחות המדעית והאמנותית. תור הזהב של אליזבת, לא היה ללא שייקספיר. הוא הוסיף לטעון כי אולי האמנים אליה מתנגדת כל כך חברת הקונגרס (גם שם, כמה לא מפתיע דובר על עירום) הם לא דה-ווינצ'י או שייקספיר , אבל לא אנחנו אלא שיכולים לשפוט זאת בנקודה זאת בזמן. וכי את האומנות צריך לעודד, ולא לשים גדרות תנאים ואת כללי המוסר שלנו. מפני שהאומנות היא אחד המנועים החזקים הדוחפים את האנושות קדימה. מאז ימי האדם הקדמון שצייר על קיר המערות.
אז אי שם בתחילת המילניום זה נשמע לי דיון פילוסופי מקסים לחלוטין, שיעור בדמוקרטיה, בחופש הביטוי החמקמק, והכוח לאפשר קיום גם למה מפריע לך, מעצבן או נראה לך מיותר לחלוטין. אז לא דמיינתי לעצמי שהדרמה תהפוך למציאות. עד הרגע שבו שרת התרבות, מירי רגב, פנתה במכתב לאייל שר, מנהל פסטיבל ישראל, וביקשה להוציא שני מופעים ממסגרת הפסטיבל הממומנת. לדבריה "תקציב המדינה לא יכול להיות מחולק לפעולות הפוגעות בערכי החברה ובזהותה"
[youtube snNbQp4gqqc nolink]
לשלטון, גם לשלטון דמוקרטי יש את הרשות להחליט איך לחלק את משאביו, במי לתמוך, במי לא. לאורך ההיסטוריה השליטים השתמשו בכוח זה על מנת לחזק את כוחם. להכפיף את העם לפעול לפי הדרך שהשליט רוצה. גם עם בדמוקרטיה השליט למעשה הוא העם, בפועל ראש המדינה מחליט בשם העם (לא הרוב, העם) את דרך החלוקה, זו דרכו של העולם. לשלטון תמיד גם היה עניין רב באומנויות, השליטים הבינו שהאומנות על פניה השונים, היא לבו של העם. היא מציתה את הדמיון, היא ממלאת את הנפש, היא מעוררת את המחשבה. כפי שאמר טובי זיגלר באותו פרק בסדרה. היא השמן והמנוע של האנושות.
בזמנים בהם השלטון רצה לשלוט באומנות, ולהכפיפה לצרכיו, היא דעכה, היא התנוונה והפכה רדודה וכבר לא הציתה את הדמיון, היא הפסיקה להיות זו שמושכת את האנשים קדימה. בזמנים בהם השלטון ביקש לשלוט באומנות, האומנות האמתית, הנועזת שוברת הגבולות, הייתה מחתרתית, או מתנגדת, או פשוט מתחמקת לה בין המגבלות. לכן לא רק שלא נכון להגביל את האומנות, לנסות ולנתב אותה למסלול מסוים, זה למעשה כמעט מעשה חסר סיכוי, כי האומנות תמצא לעצמה את הדרך להיות מי שהיא. אבל עד שתמצא את הדרך, הרבה עלול לנבול להשתתק ולהיעלם. ולעולם לא נוכל לדעת מה הלך לאיבוד בדרך.
גרוע מזה, תמיכת הממשל כמוה כחותמת של הכשר, מניעת תקציב (בייחוד במדינה בה כמעט אין תחום באומנות אשר באמת מסוגל לעמוד עצמאית על רגליו) היא כמו פעולה של צנזורה. גופים ומוסדות אשר ירצו את התקציבים להם הם זקוקים כמו אוויר לנשימה, יימנעו לתמוך ולעודד את מי שיחשבו שהשלטון לא חפץ בעיקרו. וכך ידחקו לשוליים כל מי שאינו מיישר קו אם מה שנקבע מלמעלה כתרבות הנכונה. ושוב לעולם לא נוכל לדעת מה הלך לאיבוד בדרך .
ברורה לי עמדתה של השרה רגב, היא רוצה שהתרבות תשקף את מה שהיא רואה כמדינה, שהתרבות תשקף את מה שרוב העם מתחבר אליו, מבין אותו אוהב אותו, רוצה אותו. ובעיקר נראה שהיא רוצה להיות אהודה על מי שרוצה להמשיך אתה את דרכה.
מה שלא ברור לי האם היא יודעת מהו המחיר של בחירתה, מה ילך לאיבוד בדרך, איזה ציור לא יצויר, ואיזה ספר לא ייכתב, איזה הצגה תעלה על הבמות. איזה חנוך ליוון יגנוז את כתביו, כי הם חשופים מדי לא מתאימים מספיק. לא ברור האם היא מרגישה איך האומנות תאבד את נשימתה, את בוהקה. ותגווע גם בפריפריה הרחוקה. ולא משנה מה המגבלות שתשים. כי ללא ביקורת ממשל לא היה "מלכוד 22", ללא קולו של המיעוט והמדוכא לא היה "אוהל הדוד טום" וללא עירום לא היה "הולדת ונוס".
אז בבקשה, תביני, השרה רגב , זו אולי לא האומנות שלך, אז מה? את מוזמנת לא לבוא ולראות, את מוזמנת לכתוב ביקורת (כאדם פרטי), המספרת מדוע היא לא לרוחך . אבל עם תתחילי להגביל את האומנות. נשאר בעולם ללא נשמה, לא כזו שאת מתעבת, ולא כזו שאת בעדה.