ספירת מלאי
מאז שהתגרשתי והפכתי לדמות העיקרית בחיי ילדיי, אני לא מפסיקה לחשוב מה יקרה איתם אם לא אהיה כאן. ועכשיו זה מדיר שינה מעיניי. מדיר שינה כי אין לי אופציה לא להיות בשבילם. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיכנע. אתמול בלילה, כשהייתי בדרך לבדיקה, הבכור שלי התקשר והפציר בי בעקשנות אופיינית להבטיח לו שאהיה בסדר. הבטחתי. הוספתי ואמרתי ברבע הגן הפולני שלי שלא ידאג, אשאר פה עוד הרבה זמן כדי למרר לו את החיים. הוא צחק. ילד מתוק לאמא צינית.
הילדים שלי הם העוגן שלי בימי הסופה האלה, בהם כל גל נראה כמו צונאמי אכזרי. אף פעם לא רציתי להישען עליהם. אף הורה לא רוצה להיראות חלש וחסר אונים. בתחילה, כשהרגישו שמשהו לא בסדר עם אמא, הם שאלו שאלות, רצו להבין. כשאזרתי קצת כוחות אחרי שלושה ימים של נפילה לתהום שנראתה לרגע כהתחלת הסוף, הם חזרו לעצמם. חזרו לריב ביניהם, להתווכח איתי .חזרו לדרוש, להיות קצת בתחילת גיל ההתבגרות המטורף אבל הטבעי. ואני הבנתי שזה המצב האידאלי. המצב בו אני לא צריכה להסביר להם למה נכנסתי למיטה, למה אני לא מאופרת ואיך זה שאני נראית חולה. הם דואגים לעצמם ודורשים. וככה אני אוהבת את המתוקים האלה.
לפעמים אני מרשה לעצמי גם לקבל מהם כוח שמטעין לי את אייקון הסוללה שצבוע באדום בעזרת חיבוק. אבל רק לפעמים.
צילום: shutterstock
ספירת מלאי עד עכשיו:
שלושה ניתוחים מגיל 17 ועד גיל 37.
עשרים שנים של המתנה לגוש האחד, הסורר, שבסוף הגיע.
ארבעה עשר ימים מאז הבשורה הדרמטית.
שבועיים של עצב עמוק וכואב שיושב לו בחזה ומלווה אותי בכל שנייה.
אחד עשר ימים של הנאות קטנות עם המתוקים שלי, כי פתאום התחדד בי משהו שלא הצלחתי לחדד עד היום. היכולת ליהנות מההווה בלי להשתדל יותר מדי. נכנסתי למים בים, כי הגדול ביקש ולי קשה לסרב. נהניתי כמו ילדה קטנה שגילתה מחדש את המלח, הקור הצונן והגלים המפתיעים.
עשרה לילות ללא שינה ( שניים עם כדורי הרגעה שהפילו אותי כמו פועל זר אחרי עבודת בנייה פלוס לילה אחד עם בדיקות הזויות שהחלו בארבע בבוקר)
שני ילדים חכמים ורגישים שעליי להישאר בריאה ושפויה למענם.
גוש אחד סורר, בצורת לב (נשבעת, ראיתי באולטרסאונד), שצריך להעיף ולהמשיך הלאה.
ים של חברים ומותק של משפחה שגורמים לי להבין שהם הדבר האמיתי בחיים.
לא רוצה לאכזב אותם.