מעל הארון בחדר הילדים נשאר קרטון, תזכורת אחרונה למעבר דירה לפני חצי שנה. "זהירות- שביר" היה כתוב עליו.
הגיע הזמן לפרוק את הארגז. טיפסתי על הסולם, וניסיתי להזיז אותו. כבד מדי, הקרטון לא נע ולא זע. הפעלתי יותר כוח, שיניתי את מנח הסולם ומשכתי.
כלום לא השתנה.
קרעתי את החלק העליון של הקרטון ומשכתי דברים מתוך הקופסה.
חפצים התפזרו בחדר.
מראש הסולם זיהיתי תמונות ילדות, סיפורים שכתבתי, מזכרות, מחברות מהלימודים. כל העבר שלי התעופף בחלל החדר.
פשפשתי בהיסטוריה שלי. לא הרבה קרה שם, ילדות טיפוסית פחות או יותר. תלמידה ממוצעת, אהבה נכזבת, טיולים בחו"ל. חיים רגילים.
פתאום, שמעתי רחשוש.
טיפסתי שוב על הסולם, דחפתי את היד לתוך הארגז, ומשכתי משהו החוצה.
"איי" שמעתי צעקה, ומיד אחריה דקלה צוברי נחתה על הרצפה בחדר הילדים שלי.
"דקלה צוברי! מה את עושה פה?" שאגתי בבהלה.
"אבל למה בכוח, למה?" היא צעקה עליי מתחתית הסולם.
"מה את משוגעת? מה את עושה פה?" צעקתי בחזרה.
"אני לא לבד, גם רונית פחימה פה?" כשסובבתי את הראש בחזרה לכיוון הארון רונית כבר הייתה בחוץ. מתאים לה, זאתי.
"כמה זמן לוקח לך לפרוק את כל הארגזים? אני מלאה באבק." רונית התלוננה.
"מה אתן רוצות? לא השתחררתן כבר מהחרם שעשיתם עליי בכיתה ח', עכשיו אתן גם רודפות אחרי בבית שלי?"
"אנחנו רוצות להתנצל" רונית פחימה אמרה.
"טוב שנזכרתן, עוד מעט אני בת ארבעים."
"אני לא יודעת למה היינו כאלה רעות". דקלה צוברי אמרה.
"האמת, כבר לא צריכה את ההתנצלות שלכן, יאללה, תחזרו לקופסה, צריכה להוציא את הילד מהבית ספר."
