הסיפור הזה מתחיל לפני שבוע.
יום לפני הטיפול השני, אני קמה בבוקר ומגלה שעל עצם הבריח שלי, יש בלוטה, במילעל ובמלרע.
בליטה משמעותית לעין, שמתבררת בבדיקה כבלוטת לימפה תפוחה, שלא ברורה סיבת תגובתה אך היא מתפיחה את רמות הדאגה שלי לגבהים חדשים.
בניגוד למי שהייתי פעם, אני מצליחה להמתין יממה עד ליום הטיפול ושם, באשפוז יום, לפני הכימו השני, אני נבדקת. מאחר ולא ניתן היה להגיע לודאות באשר לאופיה, מכריעים על ביופסיה נוספת, חמישית במספר, הפעם מהבלוטה.
כמעט שבוע חולף, התופעות של הכימו לא מרחמות עלי והבלוטה חוזרת למקומה הטבעי. אני בתוכי מתחילה להירגע וחושבת שאולי באמת הכל בהלה לחינם.
יום האתמול, אנחנו נכנסים לפגישה עם האונקולוגית לקבל את תוצאות הביופסיה, וכמו רימון לפרצוף – התוצאה חיובית.
בתוך ים אי הודאות שאני חיה בו בחודש האחרון, היה דבר אחד שידעתי שהוא עוגן ועליו נשענתי ובו נאחזתי, שהגוף שלי נקי מסרטן פרט לשד ולבלוטה אחת בבית השחי. זו יתד שיש בה אמירה, זוהי נקודת התחלה טובה באופן יחסי, זו יתד שיש בה סיכויי החלמה טובים, זו יתד שמישהו עקר בברוטליות ברגע אחד וכל האדמה רעדה תחת רגליי.
שאלות מגומגמות, הלם, שוב שאלות מגומגמות, מחליטים להחליף טיפול כימותרפי, לכזה שיאפשר קבלת חומרים ביולוגיים כבר מהטיפול הראשון. שוב לא יודעת למה לצפות, תופעות לוואי חדשות, איך אגיב לחומרים, מידת הצלחה.
האונקולוגית מסכימה שזה פחות טוב ממה שחשבנו אבל עדיין מכוונת להחלמה מלאה, אבל אני שומעת רק ספקות מזדחלים לתוכי, אם הטיפול עבד? האם הסרטן התפשט תחת הטיפול? והאם הטיפול הזה יעבוד?
היום אני לא מרחמת עליכם. היום אני מספרת לכם את כל השחור.
את המחשבות הקשות של מה יקרה אם אף טיפול לא יעבוד. כמה זמן יהיה לי?
והילדים שלי? הם הרי כל כך קטנים עדיין. איך אצליח להיפרד מהם? האם אזכה לראות את יותם בגיל מצוות? את סער?
ראינו אתמול ביולדות זוג יוצא ומצטלם עם הרך הנולד בסלקל לפני שהם נוסעים הביתה. ונזכרתי שרק לפני שלוש וחצי שנים אלו היינו אנחנו עם סער. הרי עוד יש לנו תינוק בבית. בשבילי הוא עוד תינוק.
והמחשבות לא מרחמות, הן צוברות תאוצה, אלימות לפחות כמו הסרטן שלי, הן מכות בי בכל המקומות הכואבים והכל סביב הילדים.
אני יוצאת מהאונקולוגית ובוכה, הולכת במסדרון ובוכה, יושבת עם אסף ובוכה, כל הזמן בוכה וכל הזמן שחור מול העיניים.
שחור כמו פחד מוות.
אני לא מסוגלת לדמיין עולם בו אני לא כאן בשבילם ובמקביל המחשבות הרעות שלי מציגות לי רק עולם כזה.
אני לא מוכנה למות לחרא הזה. אבל בו זמנית מרגישה כל כך מיואשת שרוצה ליפול ולמות באותו רגע, ודי. כי נמאס.
כמה רעידות אדמה אפשר לקבל לפני שהכל כבר מתקשה להשתקם? עד שהלוחות הטקטוניים לא חוזרים למקומם, גרעין הנפש נפרץ והלבה הרותחת גולשת ושורפת את כל מי שהייתי?
בסה"כ עבר חודש מאז הגילוי ובממוצע אחת לשבוע משהו משתבש. אני בקושי מספיקה להרכיב את עצמי מחדש ושוב מכה שמפרקת אותי.
ואני כבר לא מצליחה לעמוד בקצב, לא מצליחה להרכיב את עצמי מחדש יותר מהר ממה שהוא מפרק.
אני לא מצליחה לצאת מבית החולים. יושבת במסדרון היפה של המוזיאון, עם אסף ויעל (חברה ורופאה שמלווה אותי כמו עמוד ענן) ולא מפסיקה לבכות.
בוכה על הפחד, על האובדן, על הספקות, על תחושת היעדר היכולת לחזור הביתה ולהיות אמא אפילו כלפי חוץ.
בסוף נסענו הביתה. הערב ירד.
מרוקנת מדמעות ומעצמי צעדתי הביתה מהאוטו. אבא שלי ששמר על סער היה אצלנו.
התיישבתי לידו וליד סער שחיבק אותי ברגל תו"כ קריאות צהלה: אימוש אימוש, ופרצתי בבכי.
לא יכולתי יותר להתחשב, לא בילדים שצפו בי מתפרקת, לא באבא שלי, שבשל ההתמודדות שלו עם הסרטן שלו, ניסיתי לחסוך ממנו ומאימי את הדאגה על הסרטן שלי, לא באסף. הפכתי לשלולית.
אבא שלי לקח אותי הצידה לקצה המסדרון וחיבק אותי ואני בכיתי לו על הכתף.
לא זוכרת מתי בפעם האחרונה בכיתי ככה על הכתף של אבא שלי, והיה בזה משהו כל כל מרפא… חיבוק של הורה.
ואז הבנתי, כמה מנעתי מעצמי בנסיון להגן עליהם מהקושי, מהפחד להעמיס.
את שארית הערב העברתי בין בכי לבהייה בחלל. חושבת שאם הייתי מתקרבת לחניון של אברבאנל, השער האוטומטי היה נפתח לקראתי. לא הייתי מרוסקת נפשית כך מעולם. פירורי רונית…
את הבוקר בחרתי לבלות איתם.
הגעתי שפופה, מותשת, אבל בראיה של הבוקר שאחרי.
הרשיתי לעצמי היום לקבל כח מהמקום הילדי, להיות לכמה שעות רק ילדה של מישהו ולא אמא שנלחמת כדי להישאר בחיים בשביל הילדים שלה.
ישבתי בחצר היפה שלהם, בינות ציפורים ולימונים צהובים, שמש נעימה מחממת, נשמתי אוויר. באמת נשמתי.
אבא שלי הכין לנו קפה, ישבנו לשיחה טובה בשעת בוקר מאוחרת,
פנסיונרית של סרטן.
כל העת הייתי בגינה, שואפת עולם, נושמת חיים, סופגת ילדות, אוגרת כוחות, חושבת כמה שפחות.
לצהריים אבא שלי מינגל ואמא שלי הכינה חומוס וסלט ירקות קצוץ וישבנו לאכול יחד. זה הרגיש כל כך רגיל ונחמד ונורמלי,
רגעים פשוטים של משפחה, של זמן איכות, של זמן רגוע ולא שאול,
רגעים שיש בהם חוזק ושפיות איתנה.
ומתוך המקום הזה, של להיות הילדה של ולא האמא של,
כשהכתפיים קצת פחות כבדות,
הצלחתי היום להרים את הראש מהשלולית.
אני מקדישה את הפוסט הזה להוריי המיוחדים, שניקו לי את הראש וניקו לי את הלב.
ומאחלת לאבא שלי ולעצמי, שנחגוג בקרוב את הנצחון המשותף שלנו על הסרטן, כתף אל כתף.