את הולכת ברחוב, וזה כאילו לעולם לא עוזב אותך. התחושה המגעילה. את מסתכלת מסביב, לדעת מאיפה זה מגיע הפעם. והנה הוא, עומד לו בצד השני של הכביש. מסתכל. מפשיט אותך במבטים שלו. את מודה לאלוהים על חוסר היכולת לראות את תווי הפנים שלו, אבל את מרגישה. את יודעת איזו מין הבעה יש לו, ואת מרגישה מלוכלכת. לעצום לרגע את העיניים, ואז להמשיך ללכת, כאילו כלום לא קרה. מהר מהר, לפני שיהיה מאוחר מידי. בפעם הבאה שתעברי שם, אם בכלל תעברי, את לא תהי לבד.
המבטים האלו, שאת לא יכולה לעשות נגדם כלום. שום דבר. הם תמיד יהיו שם. השריקות, ההיערות המיניות, הנהגים שצופרים לך ברחוב. מה הם חושבים שהם עושים? מחמיאים לך? אבל הם לא. את מרגישה כמו חתיכה של משהו מגעיל שנדבק לסוליה של מישהו. אבל את צריכה להתנער מזה מהר ולהמשיך ללכת, כי זה בנורמה, כי זה בסדר, כי את אמורה להיות "מוחמאת".
הנגיעות לא נגיעות בכל מקום. כאילו זה קרה בטעות. כאילו את טיפשה והם חכמים. כאילו שלא תביני. כשאת שוחה בבריכה ומישהו מלטף לך את הרגל, בתוך המים. את חושבת שזו טעות, ממשיכה הלאה. את שוחה במסלול עוד פעם, ועוד ליטוף, הפעם עם נגיעה בישבן. את מסתכלת, ורואה אותו מסתכל לך בעיניים, מודע לגמרי למצבו. עצבים. זעם בלתי נסבל. את פונה למציל, עם דמעות בעיניים. מבקשת שיעשה משהו. המציל מגרש אותו. ואז הוא יוצא מהבריכה, מדביק נשיקה לאישה צעירה, מרים על הידיים ילד כבן 3 ואומר לו: "בוא, אבא ילמד אותך לשחות". ואת בהלם. הוא מסתכל עליך, ומחייך. כאילו זה נורמאלי.
והתחושה הגועלית נשארת. את חוזרת הבייתה, מזועזעת כולך, מרגישה מחוללת. מקלחת, ועוד מקלחת. המים זורמים, העיניים עצומות בחוזקה ואת רואה אותם. כאילו הם מעולם לא הלכו. והם רודפים אותך בחלומות, וגם כשאת ערה. לרגע נעצרת ברחוב להרים משהו, והוא שם. התקופפת, והוא שם. נרדמת באוטובוס, והיד שלו שם, כאילו כאן מקומה ההיסטורי. והליכלוך. הטינופת הזאת לעולם לא תרד לך מהלב, אבל זה בסדר.
החברה אמרה שמותר, ואת שותקת. כי מי את שתצאי נגד החברה?
שלכם,
החדקרן הורודה הבלתיניראית.