אני יודעת שלא רואים עלי. זאת אומרת מי שיעבור ברחוב מולי יראה אשת קריירה מהוקצעת, מטופחת עד הקצה. כן, כזאת אני. יש לי קריירה נהדרת, יוקרתית כזו. תפקיד שכולן חושקות בו.
אז לא רואים עלי, לא רואים איך אחרי שיחת השכר השנתית עם הבוס כשהוא מסיים להחמיא לי על ביצועי המעולים ולהישבע בחיי אשתו שהעסק יתרסק בלעדי, איך בדיוק אז מתחלפת הבעתו ובשפם שמוט הוא מסביר שאי אפשר ועכשו ממש לחוץ ואולי כדאי להפחית בשעות העבודה כי אין לו אפשרות לשלם יותר. זה לא שהוא לא רוצה ואם רק היה יכול בחיי אשתו שהיה משלם לי אפילו כפול. אז מה אם הוא בוגד באשתו על ימין ועל שמאל.
אבל אני, לא רואים עלי. לא רואים את מפח הנפש. לא רואים את העלבון. אני – יש לי פאסון לשמור עליו.
אני יודעת שלא רואים עלי. האמהות בוועד משוכנעות שאני אם השנה. הילדים שלי מחונכים, יש להם ערכים. מהבית.
אז לא רואים עלי את חוסר הסבלנות, את חוסר תשומת הלב. את הרגעים בהם השור הזועם מתפרץ ממני וצורח בלי הכרה. אבל בחלונות סגורים, שהשכנים לא ישמעו. לא רואים עלי איך הכל רועד בי כשהילדה בוכה שעות בלי סיבה, כשהילד נכשל שוב ושוב במבחן ולעולם לא מכין שיעורים. אני הרי משרוולת את האמהות. לא מתרגשת מכלום. כולי אור ואהבה. פחחחח.
לא רואים עלי, את השריטה המדממת מהחברה הזו שנטשה. לא קרה ביננו כלום. כלומר הייתה שיגרה כזו של שנים. של ביטחון מוחלט שתמיד נהיה שם בשמחות ובצער, אבל אז היא פגשה מישהי אחרת. צבעונית ממני, עם חיים אחרים לגמרי. זה לא שרבנו או משהו. היא פשוט לא פנויה הערב, הן יוצאות לסדנת ויפאסנה בהימליה בחודש הבא והערב הן נפגשות לתכנן את המסלול. ויפאסנה. בשם אלוהים. ממתי היא צריכה לשתוק?
לא רואים עלי. הזוגיות שלנו היא מופת של יציבות. הסקס אלוהי, ככה זה אחרי 20 שנה. אם כבר עושים את זה אז לפחות שיעופו ניצוצות. אנחנו מדברים – אשכרה יש לנו נושאי שיחה משותפים. ובית נאה וכלים נאים והכל בסדר. עליות, מורדות. אבל הכל בסדר.
אז לא רואים עלי שאני יודעת. אני יודעת על הבחורה ההיא עם השיער הכתום והרגליים שמתחילות כאן ונפתחות עד אמריקה. אני יודעת אבל לא רואים עלי.
לא רואים עלי כלום, אבל בכל פעם שאני נהדפת אחורה אני קצת מתה מבפנים.
רק שלא רואים עלי.
