הספר "לשכוח" הוא ללא ספק אחד הספרים המיוחדים שקראתי. ספר קצר (148 עמודים) מאת הסופרת הצרפתייה הצעירה פרדריקה עמיליה פינקלשטיין. מדוע הוא כל כך מיוחד? מה הופך אותו ליצירה לא שגרתית? הזהרת קריאה ראשונה: "לשכוח" הוא לא רומן רומנטי המתרחש בתקופת השואה או לאחריה. שנית, הוא גם לא ספר שואה 'הארדקור' המגולל תיאורים מזוויעים שאותם אני לפחות שמעתי וראיתי לא אחת. הזהרת מסע שלישית ואחרונה: בניגוד לכל ליהודי ממוצע החי במדינת ישראל או בתפוצות, החש כי עליו חלה החובה "לזכור ולעולם לא לשכוח", אלמה, גיבורת העלילה דווקא ממש רוצה לשכוח את השואה; והיא תעשה כל שביכולתה לשם כך.
ה-26 אוקטובר 2000, כך מזכירות לי התמונות מן המסע לפולין ויומן המסע שהקפדתי לכתוב בכל ערב במהלכו. 26 באוקטובר 2000, 9:30 בבוקר לערך, הפעם הראשונה שדרכתי על אדמת ורשה. נערה בת 17 שלפני קצת פחות מחודשיים החלה ללמוד בכיתה י"א מתהלכת בין מתים ועל אדמה רוויה בדם הדת הלאום שלי. כך חשתי אז. שבוע שלם של ביקורים בטרבלינקה, בחדרי המגורים הנוראיים של אושוויץ, במשרפות של בירקנאו ובתאי הגזים שעל קירותיהם חרוטים מעשה ציפורניהם של בני עמי בניסיון נואש אחרון לא להיחנק. איך אפשר לשכוח? גם אם ארצה לא אוכל.
עם זאת, אני מבינה את אלמה. היא רוצה לשכוח את הסיפורים ואיתם הזיכרונות שנצרבו בה עם השנים מכיוון שהם נוראיים ומזעזעים. היא רוצה לשכוח כי "הפכנו את הקורבנות לתל של מספרים, ואת התליינים לתל של מיתוסים". צודקת לחלוטין! בעולם מתוקן אדולף היטלר וחבריו הצוררים הרוצחים היו נקברים בקבר אחים ונותרים אנונימיים, בעוד הנספים והניצולים הגיבורים היו נכנסים לדפי ההיסטוריה. אלמה צודקת. שישה מיליון יהודים ועוד שמונה מיליון זקנים, צוענים, מתנגדים ועוד, הם מספר בלתי נתפש – 14 מיליון! וכשמשהו בלתי נתפש אנו מעדיפים פשוט לשכוח. לכן "אחרי ה-30 באפריל 1945 נפלנו בהדרגה אל תוך עולם של מסכים, אל בין זרועותיה של הטכנולוגיה…היינו חייבים לשכוח את התבוסה. את המכה הכואבת שספגה האנושות, וכך בנינו במהירות פלנטה ששקועה עד הצוואר בעולם וירטואלי. מפני שמסכים מנקים את הזיכרון – זו עובדה!"
האומנם החולי והרוע בעולם רבים כל כך עד שמתוכם צמחה לה תרבות ה"אסקפיזם"? האם מלחמת העולם השנייה הייתה נקודת השבר של האנושות? האם מסמלת המלחמה את תום עידן התמימות? על כל השאלות הללו ישנו מענה בספר. זהו ספר נוקב המעלה שאלות לא פשוטות, לעתים ללא תשובה גורפת. נדמה כי פינקלשטיין שמה את מה שאנו מפחדים לומר "על השולחן". פסקאות מסוימת בספר גרמו לי לחזור תשע שנים אחורה ליום שבו קראתי לראשונה את "אני מאשים!" של אמיל זולא שנכתב לאחר "פרשת דרייפוס".
אלמה, גיבורת הספר "לשכוח" היא הניגוד המוחלט שלי. חצי ממני הוא דור שלישי לניצולי שואה שעלו לארץ מרומניה בשלהי שנות ה- 40 ותחילת שנות החמישים. לרגעים קטנים הייתי גם אני רוצה לשכוח שכל זה קרה, אך אני לא יכולה. אני אבוקת הזיכרון היחידה של אלו שנורו בגאיות המוות של יער לופוחובה, של באמי יאר, של פונאר ועוד. אני אבוקת המורשת המפוארת של אלו שהורעבו למוות או ומתו במחלות בגטאות, במחנות הריכוז ובמחנות העבודה. אני הלפיד החי של אלו שנחנקו בתאי הגזים של אושוויץ, בירקנאו, ברגזן-בלזן, דכאו, בוכנוולד, טרבלניקה מאידנק ועוד. אני דור ההמשך שעליו מצווה להנחיל את זיכרון השואה לדורות הבאים כשלא יהיו ניצולים בין החיים. אני הנקמה המתוקה של סבי וסבתי שניצלו מהתופת. אני יהודיה, אני ישראלית ואני גאה בכך.
הספר "לשכוח" מאת פרדריקה עמיליה פינקלשטיין ראה אור בעברית בהוצאת "סנדיק ספרים" בתרגומה הנפלא ביותר של אחינועם אסתר ברגר.
לאחרונה, בשל מצבן המחפיר של הוצאות הספרים הקטנות בישראל, נקלעה "סנדיק ספרים" כמו הוצאות פרטיות רבות אחרות לקשיים. אך ב"סנדיק ספרים" יש משהו מיוחד מאוד. הספרים שראו אור בכל תקופת פעילותה של ההוצאה הם בהחלט משב רוח רענן לשוק הספרים בישראל. תרגומים לספרים מדהימים ונפלאים כמו "תבונה ורגישות", "אליזבת איננה", "לשכוח" ועוד.
לנו הקוראים יש הזדמנות לעשות מעשה טוב ולתמוך בהוצאה הנהדרת הזאת בלחיצת כפתור אחת. כל חובבי הספרים יכולים לרכוש כבר עכשיו ספרים בפרויקט הבלתי רגיל באתר האדסטרט או באתר ההוצאה כאן. אני כבר תמכתי והתגייסתי
