בשקט בשקט, מתחת לרדאר אני מבחינה בתכונה חדשה מסביבי בבית , כולם מחכים שאמא תיסע .
כאילו הם בעצמם קיבלו את החופש הגדול באמצע החורף, הבנות והקרנף מתכננים את החודש הזה בלעדיי כמו מסיבת פיג'מות אחת גדולה מלאה באפשריות לעשות את כל מה שרצו ולא העיזו מעולם.
" את רואה כשאני עושה שעועית ירוקה אני מטגנת לפני כן בצל קטן בשמן זית ואז מוסיפה אותה"
אני מנסה את מזלי בתדרוך שיעור בישול קצרצר במטבח..
נעמה מתבוננת בי ואומרת:
"אהה, מי בכלל יאכל שעועית ירוקה שלא תהיי כאן, אבא הבטיח לנו פעמיים בשבוע סושי ,פעמיים פיצה, ובשאר נסתדר.."
היא עונה לי בחיוך ממזרי בלי להעיף מבט בסיר על הכיריים .
אם הייתי מודאגת עד עכשיו, עכשיו אני קצת מודאגת יותר.
שנים של תקתוק הבית, בישולים, קניות, כביסות, כלבים, חשבונות, אספות הורים, ניהול עסק, הפכו אותי לגברת מס' אחד של המשפחה הזו, ועכשיו אחרי שהחלטתי לפרוס כנפיים ולעוף לבד, אני צריכה לשאת בתוצאות ולשחרר אותם כשבדמיוני כל מה שעמלתי עליו שנים נקבר תחת קרטוני הפיצות הקנויות, אלוהים שישמור ויציל.
לא שאכפת לי , נהפוך הוא , חלק ניכר בהחלטה שלי לנסוע נבע מהעובדה שהבנתי שהגיע הזמן שהבנות יהיו עצמאיות ואמא תפסיק לקרוא להן בגיל 17 ו-21 ילדות., אבל כשזה קורה מול העיניים שלי בכזו שמחה וצהלה אני נתקפת מיד פרצופים נעלבים ומטיחה בהם משפטים כמו..
" חכו חכו , אתם עוד תתגעגעו לאמא " או " הסיר אורז לא יחזור למקרר לבד, כשאמא לא תהיה כאן..אז בבקשה..! "
רשימות על רשימות מפוזרות על המקרר , טלפונים חשובים, הנחיות כיצד להפעיל את מכונת הכביסה, דפי תורנויות להורדת הכלבים , הקמתי כאן מערכת חמ"ל רצינית לתמיכה בעורף, הסבתות מוכנות להקפצת סירים , השכנים מוכנים לכל משימה נדרשת והחברים מתכננים לקרנף חודש של שכרון חושים בצפון אחרי שהוא הפנים סופית שאני נוסעת וכנראה לא לקוסמוי איתו.
המזוודות ארוזות כבר בחדר ועוד יומיים אני אהיה על המטוס בדרך לטנזניה, כל דקה שעוברת אני נזכרת בעוד משהו שכדאי לקחת ואולי אין לילדים שם , אין לזה סוף, אתה לא יכול לארוז במזוודה את כל החלומות שאתה רוצה עבורם , אבל אי אפשר בלי רמקול למוסיקה אני משכנעת את עצמי ודוחפת בכוח עוד JBL למזוודה.
הראש מלא פחדים שצצים כדי לשמור עליי ואני הודפת אותם כל פעם מחדש ואומרת לעצמי, תני להם מקום, זה טבעי, הכל יהיה בדיוק כמו שאת חולמת. אבל בימים האחרונים אני לא חולמת ולא נרדמת, בימים האחרונים אני שותקת.
מתכנסת לקראת המסע שלי , הרבה זמן לא הייתי לבד ואף פעם לא נסעתי רחוק להרבה זמן גם לא כשהייתי צעירה, זה ללא ספק משהו חדש ואחר עבורי ואני מחכה בהתרגשות עצומה להפוך לאזרחית העולם הגדול חופשיה ומשוחררת מכל מה שאני מכירה ויודעת על עצמי ופתוחה למפגש נקי ללא פילטרים עם איילת שלא הכרתי.
אני לא יודעת מה יהיה וכמה אוכל לתאר את מה שאעבור במסע הזה, אולי זה יהיה זורם וקליל ואולי המילים יעלמו לי מעוצמת החוויה, יתכן ואגלה בתוכי כוחות חדשים ותושייה שמעולם לא נדרשתי לה או שפשוט אשתתק ואעלם כדי לשמר את האנרגיה לעצמי ,כדי לשרוד בג'ונגל , תרתי משמע , אבל אני יודעת שבכל מצב אתם תבינו.
כשהתחלתי את הבלוג לא תיארתי לעצמי כמה אנשים ילוו אותי בכזו אהבה למסע האישי שלי. זה מדהים איך פתיחות מביאה עומק ותמיכה וכמה אנחנו דרך מילים יכולים להשפיע אחד על השני.
ותרשו לי בנימה אישית להודות:
לקרנף למשפחה ולחברים שלי.
ולקבוצת אנשים מיוחדת , שפגשתי לפני שנה וחצי באופן די מקרי בערב אחד ומשהו מיוחד ואחר נרקם בין כולנו והפכנו להיות משפחה חדשה מדהימה הדואגת, תומכת וקשורה אחד לשני, כאילו הכרנו שנים .
"ממשיכים", אתם ללא ספק ההוכחה שחיבורים קוסמיים קורים בזמן הנכון ובמקום הנכון , כמו מתנה שלא ידעת כמה היתה חסרה לך ורק כשהגיעה הבנת את גודל המשמעות שלה.
אני כבר מחכה לרגע הזה שאעלה למטוס , אשים את האוזניות ואלחץ PLAY , דמעה קטנה מאושרת תרד על פניי ומה שיפתח לי , מחכה.
שלום אהובים .
אל תדאגו , ליקום יש דרך להוביל אותנו למקום בו אנו צריכים להיות.
Happiness always
איילת.
