רוחות הסתיו שמנשבות מדי פעם בגינה שלי מביאות עימן רצון נושן להתבונן על השנה שחלפה ועל כל מה שהרכיב אותה. זה בלתי נמנע, כנראה, הצורך שלי לערוך לעצמי חשבון נפש. זה אולי החיבור הכי עמוק שלי אל המסורת, שביומיום שלי איני מחוברת אליה כל כך. מדי שנה, בימים של חגי תשרי, אני עוצרת לרגע ומסתכלת לאחור, על השנה שחלפה. השנה חזרתי אל הפוסטים שכתבתי מאז ראש השנה הקודם, כי רציתי להרגיש ולחוות שוב את השנה הזו. עוד דרך לצחצח את המשקפיים הוורודים שלי.
קשרים:
קשרים הם ה-עניין שלי בחיים. סוג של פילטר דרכו אני חווה את היומיום, את עצמי ואת מי שמולי. לאורך השנה הזו עמדו אל מול עיניי כמעט כל הקשרים בחיי, ודרכם יכולתי לצעוד עוד שעל בדרך אל עצמי. קשרים חדשים נוצרו וקשרים ותיקים התפוררו, קשרים החליפו צורה ואופי, ומתוך כל ההתרחשות הזו יכולתי להרגיש עצמי מתגבשת ומתהווה מחדש, לוקחת לעצמי את המקום שלי.
היו קשרים חדשים שנולדו מתוך היכרויות מסוגים שונים. חלקם שרדו, קיבלו מקום והעמיקו, אחרים לא צלחו את מבחן הזמן ונעלמו כלעומת שבאו ואחרים עדיין נבנים ומביאים עימם התרגשות של חידוש וסקרנות.
היו שם המשפחה והחברים הוותיקים, אלה שהיו איתי לאורך שנים, מי יותר ומי פחות, ליוו אותי בתהפוכות ובמשברים, בשמחות הגדולות ובשינויים הקטנים, נשארו איתי ובתוך ליבי, ועל כנפי התמיכה והאהבה שלהם יכולתי לצעוד עוד צעד ועוד אחד במסע שלי אל עצמי.
היו שם שתי קבוצות משמעותיות בחיי, כל אחת מזמן אחר ומאזור שונה בחיי, ובכל אחת נטוו קשרים מסוג אחר. עם כל אחת מהקבוצות התאפשר לי לחוות את עצמי בצורה חדשה ולהתרגש: מהקשר, מהדרך, מהשינוי.
היה גם חיבור שהפתיע אותי בין המציאות הוירטואלית אותה אני חולקת כאן לבין זו האמיתית, היומיומית. החיבור הזה הולך ונוצר בשלבים, בקצב שנכון עבורי: קצת מתקרבת ובודקת, אחר כך מתרחקת כדי להרגיש חלקים אחרים, ולאט לאט משילה עוד מחסום ועוד שריון, עד שאוכל להיות שם כולי.
ומעל לכל זה ולאורך כל השנה, בעדינות אין קץ מבשיל בתוך הבית שלי הקשר הכי משמעותי עבורי – ההורות שלי. שם אני פוגשת את עצמי הכי קרובה לעצמי ואל שתי המתבגרות הקסומות שלי, מתמודדת עם שדים פנימיים ומגלה איכויות נסתרות. פשוט זה לא. נוגע, מרטיט את הלב ומעורר גאוה – כל הזמן.
עבודה ופרנסה:
נושא שקיבל משקל גבוה מדי השנה. הנסיבות אילצו אותי לפנות לו מקום גדול הרבה יותר ממה שהייתי רוצה. עברתי דרך ארוכה, עליות ובעיקר מורדות, ונכון לרגע זה – המלחמה עדיין בעיצומה. לא פשוט בשבילי היום להיות בעמדה בה אני נמצאת, ומתוך הקושי הזה אני מוצאת את עצמי תרה אחר דרכים חדשות להתייצב במקום שיוכל לפרנס אותנו בכבוד מבלי לגבות ממני מחיר אישי. כך הגעתי לתחומים שנזנחו מזמן והיום זוהרים עבורי באור יקרות חדש ומאפשרים לי להתבונן בהם דרך המסנן החביב עלי – מהות הקשר. זהו חיבור טבעי עבורי והוא מאפשר לי לצקת תוכן חדש ומרתק לתוך אזורים מוכרים.
השנה גם נפתח בפני תחום חדש, לו הקדשתי כבר שלוש שנות לימוד ועוד שתיים נוספות לפניי. זה עדיין לא נחשב לפרנסה, אבל היום אני מניחה את היסודות לכיוון חדש שמרגיש בשבילי כמו חזרה הביתה. מתוך ההתנסות הזו אני יכולה להרגיש את עצמי גדלה ומתפתחת, מתמודדת ללא מורא עם חלקים בלתי פתורים בתוכי תוך שאני נשענת על מערכת תומכת וחמה, ועושה מה שאני הכי אוהבת – קושרת קשרים של כנות ויושר פנימי.
ובתוכי:
בתוך כל החלקים האלו בחיי עברתי עם עצמי דרך. פגשתי רגשות סוערים וחדשים, למדתי לקבל חלקים שבעבר העדפתי להתעלם מהם, אימצתי אל ליבי את החלקים העדינים שבי וגם את הפחות חינניים שבהם ובעיקר – חזרתי לעצמי ולחיים הפשוטים.
♦ ♦ ♦
שלווה של חג מתגנבת מהחלון, מלווה במשב קליל של רוח שמנסה לרמז שהקיץ הזה עוד מעט ייגמר. בלב שלי מתחילה השלווה להיות מורגשת: ראיתי את כל מה שהיה השנה: את כל האין אבל בעיקר את כל היש: הדרך שעברתי אל הנורמליות והיומיומיות לא היתה פשוטה וטרם הגיעה אל סיומה. בין הפוסטים שקראתי היו שנצבעו בוורוד עז על אף הקושי שהיה בבסיסם, והיו כאלו שהוורוד לא נראה בהם. איני רוצה להשליך ממני אף יום ואף התמודדות. כולם ביחד היוו את החיים שלי, את הדרך שלי ואת הקצב שלי וכל שנותר לי עכשיו לעשות הוא לברך את כולנו בשנה של בריאות, אושר ואומץ ללכת אחרי הלב שלנו.
