אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על אירועי היום שחלף, על האסון שפקד ללא צורך עשר משפחות, בעצם הרבה יותר כי האבדן והכאב הם לא רק של ההורים. יש אחים סבים וסבתות, בני משפחה, חברים ומכרים שברמות אחרות ושונות אבל חווים את כאב האבדן. יש גם את האחראים, שבלי לשפוט אותם, גם אם הם לא אשמים, הם יישאו על גבם את האשמה הבושה והכאב עד יומם האחרון.
כבר כתבתי בעבר על הקושי של להיות הורה, על האחריות והדאגה המתלווים לתפקיד הזה. ככל שאני מתבגרת אני מבינה יותר ויותר את גודל התפקיד והשלכותיו, את השמחה האהבה ולצערי הפעם את הכאב הכרוכים במעמד זה של הורות.
אני מקווה, מתפללת ומקווה שלעולם לא אצטרך להתמודד עם טרגדיה של אובדן. קשה לדמיין איך ממשיכים את החיים אחרי, מטריפה אותי המחשבה על מה עבר על הילדים האלה ברגעי האימה של לפני המוות, ועל איך הורים יכולים להמשיך לחיות עם המחשבה על הרגעים האלה.
כן, אני יודעת שהחיים חזקים מהכול, כולנו נמשיך הלאה.
כולי תקווה כי מהאסון הגדול הזה תצמח אחריות גדולה יותר והתנהלות טובה יותר של הגופים הקשורים לתכנון טיולים כאלה.
מי ייתן ונדע ימים טובים יותר.
