נחתנו בוונקובר באישון לילה. רעבים ומותשים. הבנות נרדמו ואנחנו, כהרגלנו, הדלקנו את הטלוויזיה ובהינו בערוץ החדשות. כן. יש פה ערוץ כזה. למה אחד? יש פה שניים כלליים ועוד ערוץ חדשות מיוחד לכל סטייט. דבר די מדהים בהתחשב בעובדה שאין פה ממש חדשות לסקר.
בדקנו באינטרנט והעולם במצב רע. דעאש משתוללים, שחורים נהרגים על ידי שוטרים אמריקאיים על ימין ועל שמאל, המצב במפרץ מתוח מתמיד. ובערוץ הקנדי סיקור בלעדי. "עושה רושם שתיאסר האכלת ברווזים בפארק סטנלי", הכתבת הרצינה והחליפה מבט עם הכתב ההודי שלצידה. "המועצה לשימור הגנים הודיעה כי עקב מותו המצער של גוזל שנגרם כתוצאה מהאכלה לא נכונה ינקטו צעדים משמעותיים"… הפסקתי להקשיב. כנראה זה בגלל השעה המאוחרת. חשבתי.
למחרת חיכיתי לערב. לשעת השיא. השקטתי את כל בני המשפחה. "שששש, חדשות". הפתיחה לא אכזבה. יש לוגו דרמטי ומוסיקה מותחת שמלווה אותו. סופסוף. נשענתי אחורה. מרגישה בבית. חדשות אמיתיות. הפאנל באולפן היה מורכב הפעם ממגישה כהת עור ועבת בשר, וכתב קצוץ שיער במשקפיים עבות מדי לפניו המחודדים. "ובכן, כעת זה רישמי." אמר המגיש מיד ברגע בו הסתיימה יצירת הפתיחה להתנגן ברקע. "מעתה אסור למבקרים בפארק סטנלי להאכיל את הברווזים. על פי תקנה חדשה שיצאה הערב". הבטתי בבנותי שהצליחו לשמור על שקט יחסי במבט כל כך תמה, שהן מיד חידשו את מלחמות הכריות על המיטה וחיזלשו את נוהל החדשות. הוא מצידו המשיך לקשקש על הנהלים החדשים ומה על המבקרים לעשות מעתה והלאה בפארק המתויר.
כעבור כמה דקות מטרחנות על ברווזים, סופסוף עברו לכתבה הבאה. ועכשיו כתבת שטח. נשמע חשוב. היטבתי מקומי בכורסה. הכתבה נפתחה בסרטון הלקוח ממצלמת אבטחה בחניון ובו נראה טנדר עצום ונהג קטן מידות, שמנסה בכל כוחו להכנס למקום חנייה במשך דקות רבות. ברוורס, מלפנים, מהצד. מה לא? כשהסרטון הסתיים, במקום הדאחקות הרגילות על אישה נהגת וכו', באולפן נפתח דיון מעמיק האם באמת ניתן לחנות רכבים גדולים ואימתניים במקומות המסומנים בחניון, או שמא יש להרחיב את הסטנדרט על חשבון מקומות חנייה? לצורך העניין הזמינו מהנדס מומחה לרכבי שטח שטען שאכן מימדי רכבים אלו גדל פי 1.04 מהממוצע בשנים האחרונות. וכך נפתח ויכוח סוער, מלווה בתיאורים גרפיים, מודלים, מצגות ועוד כהנה וכהנה חירטוטים על עניין רוחב מקומות החנייה בחניונים.
הלכתי למטבח. להתאושש. הכצעקתה? האוזניים שלי עוד לא החלימו מהוויכוחים של נוסבאום ודניאל באולפן חדשות 2. הראש כבר מתחיל להבין שזו מציאות מקבילה ושונה בתכלית, אך הגוף עדיין דורש את מנת התסכול ותחושת האבדון היומית.
האמת היא שנגמלתי נורא מהר. זה הרבה יותר קל ממה שחושבים. לקחתי גלידה מהמקפיא, והצטרפתי לבנות ולמלחמת הכריות. אפילו כיביתי את המקלט.
מדי פעם אני עדיין דוגמת את הערוצים הללו ולמדה עוד ועוד את האווירה החדשה. קיבלתי מלאי ידיעות על מזג אוויר, כוננות שריפה ועדכוני כבישים שימלא אותי לכל ימי חיי. ידעתי על הבחירות הקנדיות רק אחרי שהן כבר קרו. שמעתי על גשר המיתרים החדש בקוויבק. הכרתי מונחים לימי מבצעי הקניות המיוחדים, ומי היה מאמין? הסירו את איסור האכלת הברווזים אחרי הכל. מסתבר שהציבור התנגד.
בסופו של דבר הגעתי למסקנה אחת ויחידה: בעולם שכזה, במציאות נטולת הדרמות המטלטלות, מסתבר שאין לי שום בעיה להסתדר…