אוף אני לא מאמינה שלא הצלחתי,שיתפתי את בן ה-12 שלי חיים, הוא היה איתי באותו יום בסטודיו כשניסיתי לצלם סרטון ספציפי,כמה שניסיתי זה לא הלך לי,בראש שלי הכל כבר היה ברור לי איך זה יראה אבל להוריד את זה לפועל,פשוט לא צלח. נשאר לי יום להגיש את הסרטון במסגרת הלימודים של דיגיטליות בעסקים וחוץ מלהסריט אותו אני צריכה גם לערוך אותו לאורך של דקה אחת בלבד, ובבית מחכים לי שאר החבורה לאוכל מקלחות והשכבה אז מתי בדיוק אספיק הכל?? למזלי בעלי לקח פיקוד על הבית ונתן לי את הזמן שלי, התישבתי שוב מול המצלמה וניסיתי להבין מה אני עושה לא בסדר ?? תוך כדי אני משתפת את חיים שלי על הקושי שזה לא צולח לי ומה והרגשות שלי לגבי זה והוא מצידו הפתיע אותי בתגובות שלו,חיים הוא מאותגר על הרצף, אספרגר קראו לזה פעם ולכן זה ריגש אותי אפילו יותר ,תוך כדי שיחה איתו החלטתי שאני מצלמת את השיחה שלנו בלי שהוא מודע לזה,האמת לא יודעת למה אפילו,בדיעבד אני שמחה על כך זה היה רגע מדהים, הפידבק הזה שקיבלתי ממנו פשוט גרם לי ברגע הראשון לחיוך מאד גדול וברגע השני לדמעות אבל של אושר, איזה כייף שיש לי אותו! הוא היה מספיק רגיש אלי ולצורך שלי למרות שממש כבר רצה ללכת הביתה. לטובתכן קיצרתי את הסרטון לדקה והנה אני כמו שאני נטולת שכבות או מסכות.
האמת שהתלבטתי מאד אם לשתף את הסרטון,בסופו של דבר אני חשופה כולי, אני לא ממש בשיאי בו (וגם בלי איפור) .אבל בסופו של דבר החלטתי שאני כן אשתף למרות שזה לא פוטוגני בעליל, כי כן מה לעשות גם אלה חלק מהחיים שלנו, לא תמיד הכל וורוד כמו שמצטייר לנו בד"כ ובטח ברשתות החברתיות, אני בטוחה שאני לא היחידה שלא הסתדרו לה דברים כמו שרצתה וכן זה קורה לכולנו, אבל השאלה בסופו של דבר זה איך מתמודדים עם זה. ההחלטה שבסוף כן גרמה לי להעלות את זה היא דווקא בגלל שהבן שלי שגרם לי לראות את הדברים קצת אחרת החיזוק שלו וההבנה שצריך לנסות לוותר על תוכנית המקור ולעבור לתוכנית אחרת . הוא ,הוא הסביר לי את זה, אתן מבינות? וכן ברור שידעתי את זה אבל מודה היה קשה לי לשחרר אך לבסוף בזכותו התאמצתי והצלחתי, והאמת שאני גאה בו על זה, וכן גם גאה בעצמי שלא וויתרתי בקלות ואספתי שוב כוחות ועשיתי את זה בכל זאת, והנה הסרטון שיצא לבסוף.
יש מצב שחלקכם ירימו גבה ולא יבינו למה בדיוק זה טוב לשתף בחוסר הצלחה שלנו את הילדים שלנו? אז זהו שבשבילי סיטואציית השיתוף לא היתה מוזרה,כי אני משתדלת לשתף את הילדים בדרך שלי גם אם היא לפעמים קצת קשה , אבל כמובן שמשתפת גם בדברים הטובים שאני חווה ,הם אפילו מתעניינים במה שאני עושה,איך היה בעבודה או בפגישה חשובה, הם נותנים לי פידבק וגם לא חוסכים ממני אם לא אוהבים, וזה מרגש אותי,כי הם רואים מעבר לעצמם. אחרי שצילמתי את הסרטון והסתכלתי בו שוב זה ריגש אותי לדעת שיש לי ילד כזה רגיש ומהמם וזה שה' דאג לי שהוא זה שיתן לי את הכוחות באותו רגע,אז מי אני שיאכזב אותו? ובכלל אני חושבת שאין כמו מישהו קרוב שיכול להחזיר לנו את הרוח למפרשים לדבר איתו ואז פשוט לתת לזה לחלחל אלינו לקחת נשימה ולנסות שוב בדרך קצת אחרת. באותו יום הבנתי יותר , אני זכיתי! קיבלתי מתנה מדהימה את החיבור המיוחד הזה שהוא גאה בי שהצלחתי ואני גאה בו שידע להקשיב ולהיות שם. מי אמר שילדים לא יכולים לתת לנו כמו שאנחנו נותנים להם? ואולי זה הסוד ? אז לדעתי כן, לשתף זה חשוב ,כי כולנו בני אדם ולא משנה הגיל ואפשר ורצוי לפתוח ולספר,כשאני משתפת את הילדים שלי הם משתפים אותי חזרה וככה אני מרגישה שאנחנו מחוברים יותר מבינים ומכילים יותר אחד את השני .