עמדתי הכללית לגבי העיניין הזה עם מזל היא : בהחלט, ברור!
אני מאמינה בעבודה קשה, חריצות, נתוני פתיחה טובים, חינוך, השקעה.
מאמינה באהבה אמיתית מהלב ובכנות. מאמינה בלמידה ובראש פתוח.
ואני מאמינה שכל מה שפרטתי לעיל חייב להיות מבושם בקורטוב מזל.
כי כיודע לכולנו, המבוגרים, גם אם נעבוד קשה ובכשרון, נאמין ונאהב מכל ובכל הלב נשקיע ולא נוותר..
לפעמים מה שיעשה את ההבדל הוא אם יש או אין לנו מזל.
המושג החמקמק הבלתי ניתן להגדרה אבל מובן היטב. מזל.
בהגדרה שלי אני ברת מזל, ולראיה אביא את הקירח ואת ארבעת פלאי התבל שאנו נושאים באמתחתינו. ודי לי בכך. התמזל לנו.
בנוסף אני אוחזת בסט חברות וחברים שמשלימים את התמונה.
חלקם בחזקת משפחה.
ומלבד העובדה שמאחורי רקורד מוכח של שני זוגות נשואים, שזה סוג של מזל להצליח ולחבר שני בני אדם חיבור שכזה..
עומד לרשותי עיניין השבתו של מקס לגבולו..
לעיתים אגב, אני תוהה האם הוא עומד לזכותי או לחובתי..
את אמא של מקס, אחותי הגדולה הכרתי לפני טרליון שנים בלב העיר הערה תמיד, היינו צעירות ואמהות טריות ונפשותינו נקשרו בקשר שאין להתירו.
מהיום שהכרתי אותה הצהירה בפני שבדעתה לאמץ, כי ככה, כך צריך לעשות.
ובשלב כזה או אחר קיבל אותו ממשמש להצטרף למשפחה את השם חומי.
לאחר שהנפיקה, ולא בלי מאמץ שלושה ילדים, נדדה בעקבותי לשכונת ילדותי, עברה מבית מתפרק אחד לשני,לשלישי ואז לרביעי (את השלישי, מול הרביעי פינתה לי) הגיע הזמן של חומי לבוא.
ביום כמעט אביב, אני בצפון הרחוק, לימיני פסגת החרמון המושלגת, והיא בטלפון לוחשת, יש לי ריח של תינוק בבית.
והיה לה. ריח של תינוק ומיטה לתינוק וערימות בגדים ובקבוקים ושלל צעצועים. כאילו היה שם תמיד.
וכשראיתי אותו לראשונה באותו ערב ישן ורך יצא ליבי אליו.
ומהרגע הזה הפך חומי לחלק מאיתנו.
צעיר בני היה תינוק בעצמו וכשהתעורר בבקר למציאות החדשה בה צמח חבר למשחק בבית ממול התמלא שמחה.
וכך חיינו.
חומי סחב שלל עיניינים לא פשוטים על אף גילו הצעיר, אבל אחותי, (שהיא היא אמא נמרה המקורית, אל תטעו לחשוב אחרת) יכלה להם. בכוחות שלה שלא יודעים גבול דחפה ובלב הענק שלה האמינה. וחומי, לא נותרה לו ברירה נאלץ להתהפך ולשבת ולמלמל בסוף אפילו בכה. ועמד ודידה והלך וחייך. ונגרר בידי חבורת ילדים מתלהבת בגינה הציבורית.
ואז, הו אז הפציעה ה"מדינה" ובפיה גזרה.
הילד כך טענה המדינה הוא מנוף לשיקום האם.
אחזור שנית, הילד הוא מנוף, מ-נ-ו-ף לשיקום האם.
הילד, חומי המנוף היה אז בן שנה ושמונה חודשים. מנוף כהלכה. אין ספור כוחות סייח.
אין מילים לתאר את הימים שחלפו עד לביצוע המסירה.
צר לי על המילה מעולם שירות המשלוחים. תינוק שמשמש כמנוף הרהו חפץ. חפץ מוסרים.
אין מילים, לפחות לא בשפה שאני מכירה להתחיל אפילו להסביר מה זה אומר.
והדמעות. והעיניים המיוסרות.
וחבורת הילדים המגובשת על מגוון הגילאים שלה צריך להסביר במתינות בהגיון משהו שבסיסו משולל מתינות או הגיון.
בבקר בו הלך חומי על שלל חפציו הרבים ישבה אחותי רפוית אברים על הספה בסלון. חומי התרפק בניגוד למנהגו עלי ועל אחותינו הצעירה.
למחרת פירק הקירח את מיטת התינוק שלו. על הרצפה ישב התינוק הפרטי שלי ובכה.
שבועות אחר כך הוסיף ושאל אותי מתי נמסור אותו לאמא שלו האמיתית. תינוק בן פחות משלוש, הבן שלי, שואל אותי מתי נחזיר אותו לאמא שלו האמיתית. כי אם חומי הלך הכל יכול לקרות בעולם הפוך כזה.
כי משהו בסיסי כל כך ומובן מאליו התערער בתפיסת חייו של התינוק שלי.
בתפיסת החיים של כולנו.
נותרה תמונה שלו מחייך, מביט מעבר לכתף בחולצת פסים, תלויה על המקרר.
אחותי עברה לבית חמש וזמן קצר אחר כך הרהיבה עוז המדינה לפנות אליה שוב בבקשה לקחת ילד אחר.
ליבה של זו האחות כפי שציינתי כבר עצום וענק ונובע. והיא, לא בלי תנאים, אמרה כן.
וכך הגיע מוריץ. יפה תואר, חסר מילים, שובב וכובש לב.
(אתנחתא, אסמן שכאן הגיע לביקור המזל, לא זה שבו אנו דנים, אחד אחר, המזל שזימן את מורץ ממיס הלבבות, שובב בקנה מידה עולמי למשפחה)
הימים חלפו, וכדרכם של החיים הם זימנו עיסוקים, שמחות ומכאובים.
על המקרר תמונתו של חומי תמיד, וגם מוריץ למד שהוא, התינוק הנעלם חלק בלתי נפרד מהמשפחה. מהם.
מוריץ ובני המקפץ הפכו לחברים, יחד חוללו שטויות שאין לתארם, שביל עוגיות לנמלים או טופי או משהו. הלכו יחד לגן אחד ואז לאחר.
אנחנו בכפר. אחותי בבית החדש. קיץ.
סוף השנה. שיחה אקראית שמטעמי חסיון אינני יכולה להביא את פרטיה המדויקים.
שיחה מקרית בה אני ובחורה צעירה משוחחות, היא מחמיאה לי על המשפחתון ותוך כך מספרת על מקום, על קשר שיצרה עם ילד, על פרידה מילד.
תבינו, בעולם בו ילדים משמשים חפצים, יש מושגים שאנחנו, ברי המזל כלל לא מודעים לקיומם.
ילד מנוף שלא צלח במלאכתו, משמע לא היה בידיו הכח להרים את אמא שלו נגזר דינו, והוא נע ונד במרחב, כחפץ, משפחה ועוד אחת ובית מעבר, בית מעבר.. ולבסוף באין דורש יושם בפנימיה. אז מה אם עוד לא מלאו לו חמש.
אז מה אם פעם לפני שנות אור היה אהוב ומטופל. היה שייך לבית, מתרפק על כלב עצום מימדים ובקערת המים שלו משתכשך.
שיחה מקרית ובמהלכה קורה הדבר, הרגע שאינני יודעת להסביר אותו עד היום.
הרגע בו אלת המזל מתפנה מכלל עיסוקיה הרבים ולרגע אחד זהוב מפנה מבטה לחצר אחת בכפר בה עומדות ומדברות שתי נשים שיחה אקראית, והיא מבינה בהרף הרגע שזה, זה הרגע לחלק קצת ממנו, מהמזל, למי שמגיע, למי שכאב לו כך כך ולא היו לו מילים, ולמי שכאב לו כך כך אבל כל המילים שהיו לו לא עזרו. והיא בוחרת לתת.
ואז אני מבינה, משורש האצבע הקטנה עד שורשי השערות אני מבינה שעל חומי שלנו היא מדברת.
עומדות אחת מול השניה ובוכות. כן ככה קוראים לו וכן האוזניים שלו בולטות וכן…
עשרה ימים אני ממתינה. אחותי בעין סערה אחרת. ואין להטרידה, החיים כפי שאמרתי עם הדרמות שלהם..
אני באה אליה ובחוץ שורף הקיץ, הולכת אחריה כמו צל עד שלבסוף היא מתיישבת כדרכה מסכלת רגליה ובטון של אחות גדולה אומרת: יאללה תשפכי..
ואני אומרת בקול קטן ובלי נשימה: מצאתי אותו. אני יודעת איפה הוא והוא לבד.
בכי. אנחנו בוכות. והיא צועקת. מחייגת לאיש שלה בוכה וצועקת.
יומיים לוקח לאמא נמרה למצוא את הבן שלה שנלקח. יומיים.
כמה שבועות טובים עד שתראה אותו שוב.
עד שתגע בו, בקצה האצבעות, כמעט ולא נוגעת.
כי אי אפשר לגעת בילד חפץ ככה סתם.
וככה חוזר חומי.
והופך למקס, משום שמוריץ ממתין, וכמה טוב שיש שניים.
שניים שבאו מהאין העצוב.
והם חולקים חדר ומיטה.
והכל לוקח זמן. המון זמן.
המון זמן.
ויש ימים שחורים ומוטרפי צער ואי וודאות.
בהם אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם לא..
ויש רגעים של חסד.
ויש צדק.
דפוק ומקרטע.
אבל מזל, מזל שבסוף יש צדק.
ויש את הרגע הזה ביני לביני שבו אני חושבת לעצמי שאיזה מזל שהייתה לי הזכות לגעת.
לשנות. להיות בזמן המדויק ולהקשיב למעבר.
איזה מזל שבכל יום אני כאן, במקום בו ילדים הם גם קצת חפצים.
ובשבילי הם עולם ומלואו.
איזה מזל שהם מרשים לי לגעת בקצות האצבעות באיפה ששבור או נפל.
איזה מזל שנשבר בי ונפל לי המון ובכך הפכתי אני.
שלמה ומלאה.
מזל.