הדס-רבקה היא האחיינית הבכורה שלי. הבת של אחותי הגדולה שחזרה בתשובה. בת 10. חרדית. נבונה להפליא. "יכנע" מקצועית כמו שאומרים אצלנו באשכנזית. לא מפספסת שום פרט ולא מפסיקה להפתיע את כולנו ביכולתה הנדירה להבחין בדקויות.
בביקור האחרון שלי, היא שמעה שביקשתי מאחותי (אמא שלה) להתפלל עבור מישהי שלא מצליחה להיכנס להריון. מיד היא ביקשה לדעת את שם האישה ואת שם אמה ונשאה תפילה עבורה. ילדה בת 10 מבינה כמיהה של אישה בת 42. מבינה מה המהות של להיות אישה. מה השבר של חוסר בילדים. ומתפללת עבורה.
נדהמתי. ישר, בלי לשלוט בעצמי אמרתי לה: "הדס-רבקה, אולי תתפללי גם בשבילי, שאני אמצא כבר את הנשמה התאומה שלי?" היא הסתכלה עליי, מבט חודר ובוחן, סורק וסוקר ואמרה: "את בכלל רוצה להתחתן? מה את עושה חוץ מלדבר על זה? איך את מראה לקדוש ברוך הוא שזה מה שאת הכי רוצה?". אני מתפללת לזה אמרתי לה, אבל היא לא הייתה שבעת רצון.
עברו פחות מחמש דקות והיא חזרה אליי עם תחקיר נוסף: "תגידי רוני, מה את באמת עושה בשביל למצוא אותו? את יוצאת לפגישות? את יודעת איזה מידות חשוב לך שיהיו לו? את מבקשת לעצמך דברים שטובים לך? את מבקשת מאנשים שאוהבים אותך לעזור לך למצוא חתן?". אני המומה ממנה. היא נוקבת. היא יודעת אותי, בלי לדעת שאני לא סובלת דייטים. שמידות טובות לא ממש עושות לי את זה (חוץ מגובה, אבל לא נראה לי שלזה היא התכוונה), שאני לא מוכנה שיכירו לי ושלכן אין מצב לשידוכים. אני שותקת. והיא ממשיכה לחקור: "נו. למה את לא עונה (היא לוחצת) תספרי לי איך זה בכלל עובד אצל אנשים שלא שומרים תורה ומצוות?"
כמעט עניתי שזה לא ממש עובד, אבל אז נזכרתי שבשונה ממני, היא בת 10 ולא בת 30. והדבר היחידי שמשותף לנו, זה ששתינו רווקות. אז באלגנטיות שלא מאפיינת אותי, התחמקתי מהתשובה. אבל השאלה נשארה רלוונטית.
לו הייתי עונה לה, עונה לעצמי, זה היה כנראה נשמע ככה:" את מבינה הדס-רבקה, בורא עולם אירגן לי וואחד מסיבת הפתעה. כשהייתי בגילך, לפני 20 שנה, לא חלמתי שיבוא גיל 30 ולא יהיה לי בית משלי. אותו בית קטן עם גג אדום, שני תריסים, שילדים מציירים בגן. גם בנות וגם בנים ציירו את הבית הזה. אבל הבנים אף פעם לא היו טובים בלצייר, אולי בגלל זה, ככה זה נראה".
הקדוש ברוך הוא הפקות בע"מ, הוא לא רק מפיק- על, הוא גם תסריטאי מוכשר ובמאי מחונן. לא מגלה לי מה יהיה בפרק הבא. אבל בינתיים, הדרמה בעיצומה והוא בונה את המתח עד כדי כך טוב שהגיבורה על הסף, יש לה ימים שבא לה להתפטר ולעבור לאיזה "צ'יק פליק" אמריקאי… עם סוף טוב כזה, שאיכשהו בדרמה הריאליסטית שאני צופה בה, ממאן להגיע…
בשבועות האחרונים החברות שלי מרוסקות. לא הולך להן. היה לנו בן 38, שמעדיף להקדיש את חייו לאקדמיה מלנהל קשר בוגר עם חברה שלי שהיא מהווה את הסיבה שלי לנשום בעולם הזה. בן 32 שחברה אחרת שלי ממש מושלמת לדעתו, אבל הוא פשוט בתקופה כזאת שהוא לא ממש סגור על עצמו… בן 30 שלא מצליח להתאהב ולהיקשר ועוד כל מיני "בולבולים מבולבלים" שמעייף אותי בכלל לדבר עליהם…
לא רבותיי, אני לא שרה אמנו וגם לא חברותיי היקרות וסביר להניח שעם כל האמונה והתפילה, אני לא עתידה להרות בגיל 90. וכן, אני רוצה ילדים וכן, אני רוצה להתחתן וכן, אם זה כל כך מפחיד אתכם, אז אולי אתם זה לא מה שאני רוצה ובטח לא מה שאני צריכה…
חבר בטראומה, שיצא לדייט עם קשישה בת 30, הציג בפניי קושי בלתי נסבל שהוא חווה: "אני לא מבין למה אתן כל הזמן צריכות לדבר בדייט על חתונה ועל זה שאתן רוצות ילדים?!". מסכן שלי, אתה צודק נשמה, זה באמת לא רצון טבעי בגיל 30. מעכשיו אנחנו צריכות להגיד לך שאנחנו חולמות מגיל 9 על גידול אוגרים, אבל חשוב לנו להיות כנות, אז תדע שלא מדובר באחד, אלא לפחות שניים, אני מקווה שזה לא מלחיץ אותך. אתכם. אידיוטים!
לא אני לא מתוסכלת, אבל אני בהחלט נעצבת לראות את אוכלוסיית הגברים הולכת ונכחדת. בדיוק כמו שלרצות להתחתן וללדת זה כל כך נשי, עדין ורך בעיניי, ככה לרצות הכל ובלי סוף ובלי גבול זה ילדותי ובטח לא גברי בעיניי. עוד פוקר, עוד דרינק, עוד בחורה, עוד בר, עוד פליסטיישן, עוד קצת. עוד משהו. רק שזה לא ייגמר בטעות כל "האושר" הזה…
זה נקרא לקחת אחריות. לבחור. להתמקד ואיך אמרה לי מיטל חברתי היקרה: "רק כשאתה מצטמצם, אתה יכול להתרחב באמת…" והיא צודקת. מלא רעיונות לעסקים. מלא אופציות לבחורות. מלא חברים בפייסבוק. מלא ערוצים בטלוויזיה. אבל אין לנו אפילו דבר אחד אמיתי להיאחז בו. אנחנו מכורים לריגושים ושינויים ומאוהבים בעצמנו, אהבה מסוכנת. אני ואני ואני ואין מקום לאף אחד אחר.
לפני כמה שנים, די הרבה, אם אני לא טועה, היה אחד קראו לו יצחק. אחד העובדים של אבא שלו, אליעזר, נסע מחוץ לעיר לחפש לו כלה. בקיצור, אליעזר הזה, יש לו אינטואיציות, פגש מישהי, מה זה נשמה, לב זהב, נדיבה, אכפתית, נראית מעולה, אפילו יש דיבור שהיא הייתה בתולה, סיפר לה על יצחק הרווק והיא זרמה על ההצעה. עכשיו יצחק, שתבינו, הוא לא פגש אותה אף פעם, תכלס, אני לא יודעת אם הוא בכלל תכנן להתחתן, אבל אליעזר מספר שכשיצחק הבין ש"זאת הכלה", הוא פשוט הלך על זה: "ויקח את רבקה ותהיי לו לאישה- ויאהבה" (בראשית כ"ד).
קודם לקח, אחר כך אהב. איפה אתה יא יצחק?! ככה. בלי הכנה מוקדמת. לקח אחריות. "מצא אישה, מצא טוב" (משלי י"ח). מבין שזה שלי ולומד לאהוב את זה. לא מתלבט אם אני אוהב או לא אוהב ואז מחליט אם זה שלי או לא שלי. זה שלי ובגלל זה אני אוהב את זה.
דווקא בתוך הסערה הקרה הזו שפוקדת אותנו בימים האחרונים, בתוך הרוחות שנושבות, בתוך העננים שנשברים, בתוך הטיפות שזולגות, אני מוצאת כל כך הרבה שקט בתוכי. אמונה גדולה שיש מישהו בעולם הזה שייקח עליי אחריות, שלא יוותר עליי, שייראה אותי וידע שהוא לא רוצה דבר מלבדי. שאני הטוב שלו והוא הטוב שלי.
אני משתדלת לא לחטוא בחטא הגאווה, אבל יודעת שאני הטוב בהתגלמותו. וגם החברות שלי. ומי שהיה "שם" ולא אמר: "שלי", אפשר להגיד עליו הרבה דברים, אמא שלי בטח תגיד: "טיפש. פראייר. עיוור. לא שווה. מטומטם". אבל אני אגיד: לא גבר, לא בשבילי.
הדס-רבקה מתפללת עליי עכשיו. אמא שלה, אחותי, אומרת שהתפילות שלה "זה משהו משהו, פותחות שערי שמיים". איזה קטע, בדיוק השבוע השמיים התחילו להיפתח…