הקדמה: התחלתי את הבלוג הזה באמצע ההיריון ולא קודם לכן, מסיבות ברורות, מה שיוצר איזה קושי בסדר הכרונולוגי של הדברים, ובעיקר נוכח זה שהתהליך התחיל עוד שנתיים קודם לכן. כדי לא לבלבל יותר מידי מצד אחד, אבל כן להשלים את הפער ולהתקדם להווה מן הצד השני, אחזור עכשיו ואספר על ההיריון מתחילתו. בהמשך אשלים את מה שקרה עוד לפניו. וכאן: על ההפריה החוץ גופית הראשונה, כפי שכתבתי עליה באותו יום ממש.
——–
בכל בוקר, בשבע וחצי, מגיעות שתי טכנאיות אולטרסאונד למרכז בריאות האשה. על הכסאות במסדרון כבר ממתינות להן שש – שבע נשים, כולן אחרי בדיקות דם במעבדה, קומה אחת מעל. הן נכנסות בזו אחר זו, לפי רשימה שמונחת על דלפק המזכירות. עד שמונה וחצי, כל הנשים כאן הן מטופלות פוריות, באות בלי תור ובלי להתלונן בחלון הזמן הקטן המוקדש להן. ברשימה הן לא מסתכלות כלל: באיזה הנהון וחצי מילה הן מסמנות זו לזו מי היתה קודם ומי הבאה.
כולן מכירות את הרוטינה. כשהמזכירה מגיעה היא מחלקת לכל אחת מלבדי תיק רפואי עב כרס. בבקרים מסויימים יש איזו תחושת מתח וכל אחת עסוקה בהרהוריה. בימים אחרים המסדרון נמלא קול פטפוט קל, ותמיד בנושא סדר הכניסה, על ידי מישהי שזקוקה לאיזו תחושת ודאות: אז מי מספר עשר? ומי שלוש עשרה? אז אני אחרייך, כן? יופי. את נכנסת עכשיו? וכולכן כבר אחרי מעבדה? ולמרות הניסיון לכאורה לקשור שיחה, אף אחת לא מדברת על הרצון המשותף להיריון, ובטח שלא על הכשלונות. הותיקות מסבירות בחצי פה איפה נרשמים אבל לא מספרות כמה זמן הן כבר מחכות פה. שבועות? חודשים? שנים?
חלק קטן באות עם בן זוג, כנראה עוד לא התרגלו, הרוב הגדול כאן לבד. למיעוטן יש איזו תקוה בעיניים, אבל רובן נראות בעיקר מותשות. לכולן יום עבודה אחר כך: מעקב הזקיקים הוא פשוט חלק מהשגרה. שלוש, ארבע, חמש בדיקות כאלו בחודש, והבוסים בוודאי לא יודעים שום דבר, והשכנות רק מסתכלות על הבטן. כאילו יש איזו בושה בטיפולי הפוריות הללו, ברחם הבוגד.
ולמרות שאין בזה שום אשמה, לא היתה טכנאית אחת או אחות אחת או מזכירה אחת שקיבלה אותי ולא אמרתי לה, אה, לא, אני לא מטופלת פוריות, רק פונדקאית. כאילו מפחדת משותפות הגורל הזו, אני פה החודש הזה ודי. וזה לא בטוח נכון, וייתכן שאם נצטרך עוד הפקדה או שתיים או שלוש ארגיש שייכת יותר, לא שמישהי מבקשת כאן להיות שייכת.
ובכל יום בשעה 12 כל הנשים המחכות נכנסות אל האפליקציה של מכבי ושולחות את תוצאות בדיקות הדם, יחד עם צילום הרחם, אל הרופא שלהן. במהלך השעות הבאות מסבירים הרופאים או באי כוחם מתי לחזור ולהיבדק בפעם הבאה, ואני בכל פעם מעדכנת גם את דנה המצפה והנרגשת. מצחיק אותי שהביוץ שלי הפך להיות עניין רב שותפים, ומוזר לי גם המעקב באפלה הזה, כאילו אין שום ידיעה בגוף מלבד מה שנותנות בדיקות הדם והאולטרסאטונד. ולמרות שאין בי שום נטיה לרפואה טבעית, את הגוף שלי אני מכירה. אחרי הפעם השלישית, בה ד"ר אליצור הודיע שאני לקראת ביוץ ושאבדק שוב עוד יומיים, שאלתי אם אפשר בפעם הבאה (שלא תהיה, הלוואי שלא תהיה), לחסוך את כל הבדיקות המקדימות וללכת להבדק פעם אחת לפני ביוץ ופעם אחת אחרי. כן, אפשר, הוא אמר בקצרה, וחשבתי לעצמי כמה חבל על הפעמים בהם הגעתי לשוא. וזה לא רק השעה שזה לוקח, זו בעיקר האנרגיה. הריצה לרשום את עצמי ברשימה באולטרסאונד, לרוץ במדרגות אל המעבדה, להוציא פתקית של "בדיקה מיוחדת" שמזרזת את התור ובכל זאת לשבת על קוצים עם כל הקשישים הרגועים, ואז הדקירה, איחולי הידיים המלאות (לא, לא, אני רק פונדקאית, אין צורך במבט הזה), ושוב לרוץ ברחבי המרפאה חזרה אל מרכז בריאות האשה, להצטרף לנשים המחכות. להקרא אל הטכנאית שמתעקשת לא להסתכל כשהיא מכניסה לי מתמר גלילי ועטוף קונדום אל הנרתיק (ופעם אחת, מרוב רצון לא להסתכל, המתמר כמעט מצא את עצמו בפי הטבעת שלי). ובכל זאת אני מנסה לגלות איזה עניין, שואלת שאלות, מגלה את סודות הביוץ: מי ידע שכל כך הרבה זקיקים קטנים ובתוכם ביציות מתחילים בכל חודש את המסע אל הרחם? ואם בימים הראשונים נמדד הקוטר של כמה מהם, עד הבדיקה השלישית רירית הרחם כבר עבה וכבר ברור מיהו הזקיק המוביל, מיהי הביצית המצטיינת שהיתה אמורה להפוך לעובר, ואני מרגישה כמעט פספוס בשבילה. ויומיים אחר כך, יום חמישי, הביצית כבר לא נצפית בשחלה ואליצור מתקשר בחגיגיות להודיע שההפקדה תתקיים ביום שלישי. עובר בן חמישה ימים – או בשמו הרפואי בלסטוציסט – דורש רחם חמישה ימים אחרי הביוץ. ובינתיים הונחיתי לקחת קרינון.
בשבת שמתי לב שאני במיוחד רעבה. אין בזה נזק חוץ מטרחה יתרה סביב האוכל, ובכל זאת לרגע נבהלתי: אולי אני כבר בהיריון? ומיד הזכרתי לעצמי את ההתנזרות המחייבת מיחסי מין, ואת המרחק ביני ובין רוח הקודש. היום בבוקר התעלומה נפתרה: מישהי בקבוצת הפונדקאיות שאלה, תגידו, יכול להיות שקרינון גורם לעליה במשקל?, כן, עניתי לה בעצמי, בכל זאת טיפול הורמונלי, יש לו השפעות על הגוף. פעמיים ביום אני שמה לי בנרתיק את הקרינון הזה, שנראה ומריח כמו דבק לבן ומגיע במיכלי פלסטיק קטנים, חד פעמיים. הקרינון תפקידו לשמור על רירית רחם עבה ועל הדרך הוא עושה אותי רעבה. ופתאום אני חושבת, איך למרות הפרוטוקול ה"טבעי" שזכיתי בו, בעצם בכל זאת מתערבים לי בהתנהלות הגוף. ומה עוד? אולי לכן אני עצבנית? אולי לכן עייפה? לא, בעצם כך אני גם כרגיל, כשאין לי תירוצים כלל.
אז היום היתה ההפקדה. למעשה, נכון יותר במקרה של פונדקאיות לקרוא לתהליך "הפקדה": הרי כלום לא מחזירים לי, ובכלל אני רק מארחת פה. מתוך הארבעה, הופשר עובר אחד, אקראי לחלוטין, בר המזל שמיועד להיות הילד של דנה ודן. הוא מחכה לנו במקרר, אבל לנו יש דרך ארוכה לעשות, מן המזכירה אל האחות המתחקרת, משם אל מזכירה אחרת, אל חדר ההמתנה, אל מזכירה שלישית, עוד חדר המתנה, עוד פעם המזכירה השלישית, חדר הלבשה לשים חלוק, וחדר החזרת העוברים העמוס – הזוג לפנינו בקושי פתח את הדלת וכבר מבקש אליצור להכנס. אנחנו נכנסים ארבעה, וכמו בכל התחנות פוגשים בעיניים מתבלבלות, רגע, מה זה כל הפמליה, מי רשומה בתור (דנה), על שם מי התיק הרפואי (תיק אחד כפול, לדנה ולי),של מי המדבקות (לכל אחת גיליון), למי לשים צמיד (לי), מי האבא המיועד (דן), של מי הביציות (איזו תורמת מקייב, שותפה נוספת ובלתי נראית בהיריון הזה). מתן הוא היחיד שלא מוחתם על טפסים רבים מספור, רק בשורת המלווה אני מציינת את שמו ומאשרת לו לקבל החלטות במקומי אם אאבד את ההכרה או מה. גם בחוץ, בהסתובבות במחלקה, אנחנו בולטים בנוף במספר שלנו ובשיחה הקולנית, כזו שמאפיינת מפגש של קבוצה ולא מאפיינת שיחה של איש ואשתו. כל השלושה שסביבי מקפידים להגיש לי מהקולר לי פה ושם כוס מים, כהוראת האחות: מסתבר ששלפוחית שתן מלאה דוחפת את הרחם למעלה ומקלה על ההפקדה.
בחדר ההפקדה מחדיר דוקטור אליצור מן צינור גמיש אל תוך הרחם שלי. מוכן, הוא מכריז באיזה אינטרקום פנימי, ומאחוריו נפתחת דלת המעבדה ונכנסת אשה עם העובר באיזה כלי, ייצוג מודרני של הבד המשתלשל מפי החסידה. רק שכאן החסידה מגיעה לחדר רופא ולא לחדר מיטות, ואין שום אינטימיות ברגע הזה, אף שיש בו התרגשות רבה. ארבעה זוגות עיניים שלנו, עוד שלושה של הצוות הרפואי- אחות, רופא וגברת חסידה, צופים מרותקים במסך האולטרסאונד. פלופ, נראה פתאום אור לבן נכנס דרך הצינור ונוחת בתוך הרחם שלי. זה היה העובר עם הנוזל, מכריז בחגיגיות ד"ר שי אליצור, ועכשיו תתלבשי, תעשי פיפי וחזרי לתחנת המזכירה האחרונה, שם מתקייים טקס חלוקת המרשמים וההפניות. את הזריקה הראשונה כדאי לקחת מיידית, ודן ודנה ממהרים לקנות לי אותה בבית המרקחת. אז מתגלות פניהם האמיתיות של נשות הצוות הרפואי המנומס והמקצועי היושב באסותא: אין תפקיד כזה, להזריק, והאחיות מעבירות אותנו מאחת לשניה. נו, מתלוננת זו שמקבלת אותנו בסוף, תזריקי לעצמך, זה כמו כל ההזרקות, מה הבעיה. לא יודעת איך, אני מודה, והיא מתפלאת ומקבלת הסבר ומתרככת מעט, מדגימה למתן ולי איך נותנים את הזריקה ליד הפופיק, כדי שאת הזריקה השניה הוא יוכל לתת לי בעצמו בעוד שלושה ימים.
אחר כך אנחנו יושבים ארבעתנו לאכול ולשתות ומפטפטים על דא ועל הא. אני מתעקשת להצטלם קצת באיזו תנועת יד (של דנה) על הבטן (שלי) שתוכל להפוך אחר כך לסדרת תמונות היריון. ומכאן צריך ללכת, החיים ממשיכים כסדרם, הפקקים של תל אביב איומים וצריך לאסוף את הילדים ובדרך עוד לקנות מתנת יומולדת לחמותי שתגיד לא צריך אבל תשמח מאוד. ועוד 12 יום נוכל לעשות בדיקת דם – בטא, ונדע אם יש היריון, ואני מתכוונת להתחיל לערוך בדיקות ביתיות עוד הרבה קודם, למי יש סבלנות לחכות.