גם אנשים שהיום מדברים על דום לב וממוגרפיה, היו פעם ממש מגניבים ונסעו לטיול במזרח הרחוק. אצלי זה היה בשנות השמונים המאוחרות. טיול עצמאי ראשון, באוהל, עם מצלמת הצייס המיתולוגית של אבא (והרי כל צלם צריך שיהיה לו סיפור "הפעם הראשונה שלו עם המצלמה של אבא", רצוי מצלמת ממיה אבל גם צייס זה טוב. רצוי בגיל שמונה אבל גם אחרי צבא זה טוב).
זו הייתה הפעם הראשונה שתעדתי ארוע מתמשך. אם לדייק אפשר להודות שצילמתי לפני כן מעט מאוד, וגם בטיול הזה "בזבזתי" רק שני פילימים. כן, כך זה היה פעם, ילדים. פילים. תמונות במשורה.
כשחזרתי מהטיול בחרתי אלבם מהודר
שבו סידרתי תמונות ממסע בהרי ההימליה.
הוספתי כיתובים והסברים על נייר ירוק כעור, כבר אז האמנתי בשילוב של מילים ותמונות
זוכרים את האלבומים האלה, עם הדף השקוף דביק שמצמיד את התמונות, אמור להגן עליהן, אבל למעשה תורם להצהבתן ומותן בתרם עת?
הנה אני קצוצת שיער. ילדה נפאלית כותבת את שמי ושמה בנפאלית, אני כותבת לה בעיברית. בזכות זה אני יודעת שקוראים לה מרי דווי דנגול, ויכולה לחפש אותה בפייסבוק:
אולי אוכל למצוא גם אותן היום. הן בטח סבתות, עדיין סוחבות דליי מיים מהנהר.
ואז נסעתי לגלות ארוכה בחו"ל. מדי פעם הרהרתי באלבומים האלה ותהיתי אם אי פעם אראה אותם שוב, ובאיזה מצב הם יהיו.
כשחזרתי מגלות ארוכה בארץ רחוקה, קיבלתי את הארגז המשמח הזה מהבוידם של ההורים של הבנזוג.
נזכרתי באותם רגעים שהזיכרון כבר לא הכיל, אבל התמונות הקפיאו.
את הנגטיבים לא מצאתי, גם לרגעים מוקפאים יש תאריך תפוגה של תמונות מצהיבות.
