כשקיבלתי הצעה לסקר את פתיחת תערוכת הצילום הבינ"ל ה-7, הספיקה רק שניה כדי לקפוץ על המציאה.
כחובבת צילום, בשנים האחרונות אני מבינה את הקסם והעוצמה בלראות את העולם דרך העדשה וגם פיתחתי מספר סדנאות בנושא.
פסטיבל PHOTO IS:REAL הוא ארגון ללא רווח שעוסק בצילום כחלק מרצון לעורר שינוי חברתי . הנושא המרכזי הפעם הוא פנטזיה. הפסטיבל מתקיים במתחם שרונה ומציג מאות עבודות של מציגים ממדינות שונות, צלמים מקצועים והקהל הרחב.
התחלנו בתערוכת צילומי קהילת נשים מעל 70 ברוסיה שאולי לא יספיקו לחוות חלק מהדברים שהיו רוצות לעשות (חשבתם פעם שלא על כל דבר אפשר להגיד מחר?), משם המשכנו לתערוכה של אמן צעיר מור אלנקווה שהחזיר אותי לילדות בזכות טכניקה מעניינת, תמונות שרצות דרך המשקפת מול פנס, תפסתי את כל המבוגרים שהיו לידי מסתכלים דרך המשקפת ומחייכים.
התערוכה הבאה עסקה בנשים, חלוצות הצילום. תעוד של נשים צלמות משנות ה-30 ועד שנות ה-70 על ציר הזמן. מסתבר שהיו הרבה נשים שעסקו בצילום, אף פעם לא שמעתי עליהן. היה מרגש במיוחד לשמוע שגם סבתא של מור גם מופיע שם, היא הייתה צלמת במחנות בקפריסין והפכה את האוהל שלה לחדר חושך, גם זה מסוג הדברים שיכולים לעבור בגנים?
הנקודה הבאה היתה בביתן המציג את התמונות של מארק אוהרם- לקלף , לרגע חשבתי שהוא יצא מסט של סרט אמריקאי.הוא חקר ותיעד יחסים בין גברים ברחבי הודו. צילום של רגעי אינטימיות ,רעות ואהבה גברית במדינה הנמצאת בין מסורת לקדמה, בין הנורמות לחירות האישית.
המשכנו לעבר אחת מנקודות השיא בתערוכה בעיני, פרוייקט הנקרא PHOTO IS VOICE –תמונות שצילמו משתתפים במסגרת פרוייקט התנדבותי המתקיים בעשרות מרכזים ועמותות של קהילות מוחלשות, שאיפשר למשתתפים את קולם דרך התמונות. תמונות תמימות, פשוטות, מביעות, מספרות. לכל תמונה סיפור חיים משלה. זו הדרך לאפשר לחברה לגשר על פערים, ולהביא לידי ביטוי כל קול.
נזכרתי שבעבר שמעתי על הפרוייקט וגם התעניינתי איך אפשר להדריך בו, עכשיו יש לי סיבה טובה גם להרשם להכשרה ולהתנדב.
לאט לאט אני מבינה, שהפנטזיה של המציגים הופכת להיות המציאות שלי.
דרך התמונות אני פתאום שמה לב לאוכלוסיות שונות הקיימות בחברה. לפני שארחיק לאשלייה ודמיונות, הבטחתי לעצמי לראות קצת יותר את האנשים סביבי.
המלצה שלי, בין אם אתם חובבי צילום ובין אם פחות – לרוץ לראות.