לפני כמה שבועות פתחנו משרד בעיר הלבנה. היו לנו לבטים לגבי המיקום, התלבטנו בין מגדלי רוגובין ובין חוף הים, ובסוף מצאנו לנו מקום טוב באמצע. קפה בן-עמי בנחמני. תמיד מלא שם. בשעות שאנחנו במשרד יושבות לידנו אמהות עם תינוקות, שועלי אינטרנט ותיקים וזוגות במשבר גיל הארבעים, שקיבלו פקודה מהפסיכולוג שלהם לבלות בוקר אחד בחודש ביחד, להחזיק ידיים ולא לדבר על הילדים. אז הם יושבים לידנו שותקים ומחשבים את קץ הדייט או הקשר שלהם לאחור ואנחנו מתבעסים, כי אין לנו למה להקשיב. השתיקה שלהם מביכה אפילו אותנו, עד שבא לנו להציע להם נושאים לשיחה ולהגיד כל מיני דברים על מזג האוויר או על המצב בשטחים. פתאום השיחות של האמהות הטריות, וההיסטריות לעיתים מזומנות, על הגאונים הפרטיים שלהם שאומנם עוד תלויים להן על השדיים, אבל כבר מלחינים סונטות לגמרי לבד, מתחילות להיות מלאות סקס-אפיל.
משונה ששני אנשים כמונו, עם בעיות קשב וריכוז קשות, בוחרים מקום כל כך הומה לעבוד בו. דחפור מימין, מלצרית משמאל ובאמצע קולקציה נהדרת של קבצני והומלסי העיר שמתפנים רק אחרי "חמש שקל" וסיגריה, לא פחות.
מי שסיפר לנו על "בן-עמי" הוא זהר, חבר שאנחנו אוהבים והוא בדרך כלל אוהב אותנו. לזהר תמיד יש רעיונות טובים בשבילנו וכשהוא מדבר אנחנו מפנים לרגע את האגו הצידה וממש מקשיבים לו. עכשיו "בן עמי" יותר שלנו מאשר של זהר, אבל בכל פעם שהוא עובר בסביבה אנחנו מבסוטים ומפנים את התיק מהכסא הנוסף, כדי להנות מאורו. יש ב"בן עמי" את העוגות והמאפים המעולים של בן עמי ברתיני מכפר ויתקין, קפה שהוא לא פחות ממצוין-מצוין, קולה מבציר סביר, והיום גם גילינו שהם מחזיקים תה יסמין נהדר.
בטח תשאלו מה פתאום תה? היום,אני, הקרויה גם נעמה או סו-אלן בפי העם, שיחקתי אותה מלכת אנגליה והחלטתי להזמין תה. ביום שישי האחרון הוכנסה ילדה חדשה הביתה. מכונת קפה נהדרת וחתיכית, שעושה קפה מעולה. רק מה? מאז קנית מכונת הקפה החדשה התזונה שלנו בנויה על קפה, קפה ועוד קצת קפה. המקרר ריק מאוכל מזין ומאוכלס בחלב בשפע רב. אז הלכתי על תה וזו היתה בחירה מצויינת שהזכירה לי ולו לרגע את הונג קונג ואת המחוזות המלוכסנים.
הבטחנו לעצמנו שאם אנחנו נותנים חצי שעה רצופה של עבודה ולא משחקים בפייסבוק, אנחנו ניקח את עצמנו לארוחת צהריים במקום הכי שווה בתל אביב. רפאל, אלא מה?! מיכל דליות הסופר נני הלאומית בטח לא היתה מתעלפת על מדיניות השיחוד שאנחנו נוקטים כלפי עצמנו ופרופסור עמוס רולידר בטח היה מוציא אותנו מחזקתנו ומוסר אותנו לאימוץ או למנזר, אבל עלינו שיטת הפרסים עובדת ובמשך דקות ארוכות התעלמנו אחד מהשני, כתבנו ברצינות מיילים וענינו לענין לכל מיני אנשים שביקשו לדבר איתנו בטלפון. כשתמה עצרת ההתרכזות והתחלנו לנוע בחוסר נוחות בכיסא ולתלוש שערות הבנו שיותר מזה כבר לא נוציא מעצמנו ושהגיעה העת לדבר האמיתי – האוכל.
צוהלים הלכנו ברחובות העיר הלבנה שאנחנו כל כך אוהבים. בוחרים בדימיון בתים לשיפוץ ושיחזור, מדמיינים את עצמנו יושבים לנו בגזוזטרה, מלטפים במבט את המעקות האקלקטיים, את תריסי העץ ואת כל מה שהיה שמח לפני שנולדנו.
הלכנו לרפאל כי ידענו שהאוכל שם מעולה ושבצהריים אפשר גם ללכת ללא תיאום עם מנהל הבנק. מאז שהמסעדה נפתחה הייתי במקום לפחות עשרים פעם ואף פעם לא נפלתי עם שום מנה. פעם אחר פעם רפי כהן, שאיני מכיר אישית (מלבד מבט קפוא ולחיצת יד רפה שקיבלתי ממנו מידי פעם כשיצא לסיבוב ניצחון בקרב לקוחותיו), שכנע אותי שהוא גאון, נביא בעירו. הוא תמיד הזכיר לי גאון אחר, מרקו פייר וואייט, שהתעקש במסעדות הלונדוניות שלו ליצור יצירות אלוהיות ומקוריות דווקא מחלקי הפנים שלהם אין דורש אצל הקצב ומחומרי הגלם הפשוטים ביותר. שניהם אגב, הפכו לסופרסטארס המספקים שעשועי פה לאלפיון העליון.
כשאני רוצה לפנק את אהוביי, אני מכין להם חריימה מעלפת. הסיבה שלא פירסמתי עד היום את המתכון בבלוג היא שזו המנה היחידה ברפרטואר שלי שלא שיניתי דבר במתכון המקורי שלה. המתכון המושלם לחריימה, מיותר לציין, פורסם על ידי רפי כהן.
היה חם בחוץ ורצינו רק מים קרים כשהתיישבנו זו לצידו של זה מול הים. אלון, שהתגלה במשך הארוחה כמלצר המושלם, הציע לנו במקום את הקוקטייל של העסקית, מוחיטו. עם מכונית במוסך והתניידות במוניות הוא לא היה צריך לסובב את ידינו כדי שנסכים, הלכנו על זה. נעמה התלבטה בין לימונדה לקטינים ורימוזה אלכוהולית ל"גדולים", בסוף החליטה להתפרע וללכת על הרימוזה, בצהרי היום, אך כנראה הובנה לא נכון וקיבלה לימונדה. לא התחשק לה להחזיר כי הלימונדה היתה טעימה והמלצר חמוד, אז היא שכנעה את עצמה שטוב שיהיה ביננו מבוגר אחראי שלא יסתובב שתוי כשהשמש במרכז השמיים.
"זה מרגיש קצת כמו המחלקה הגריאטרית" אני אומר לה אחרי שסקרתי את המקום ההולך וממתמלא בגברים במכנסי טרילין וחולצות מעומלנות עם צווארון לבן ובנשים שמתות להראות לך תמונות של הנכדים שלהן אם תבקש ואם לאו.
"לא לגמרי" אני אומרת "תראה למשל את הגרימזה המתלמדת הזאת" אני שוכחת שלא יפה להצביע ומפנה אצבע לעבר שולחן מלא בנשים בגיל העמידה, חמוצות סבר, המתלבטות בין סלט פפאיה מרזה לייט וסלט עלים למסוגפות מקצועיות. בקצה השולחן ישבה בחורה צעירה, עם תינוק, שהקשיבה לכל מה שהיה למכשפות להגיד לה ורשמה בפינקס קטן את הדברים החשובים באמת. "כאילו שסלט זה מה שיעזור להן" אני אומרת בקול, כמעט מקווה שהן ישמעו ויבחרו בסיגרים המרוקאים מטוגנים ובכבדי העוף. כי בעיניי אין דבר יותר אווילי מלבוא למסעדה של רפי כהן ולעשות דיאטה. אבל לבוא לרפאל ולעשות את עצמך עושה דיאטה, כשאת נראית אחרי ליל אהבים עם בונבוניירת גודאיבה, זה ממש להוסיף חטא על פשע.
בין בחירה, להתלבטות, להזמנה, העבירו המטרוניטות המכובדות לגרימזה המתלמדת כל מה שהיא צריכה לדעת על חיים כממורמרת מקצועית. גרימזה טובה תמיד תבדוק את תדפיסי כרטיסי האשראי של בעלה, כדי לוודא שהוא לא מוציא יותר מדי כסף על הצצקעס שלו. גרימזה מצטיינת תקפיד לעבור על כיסי חליפתו של בעלה, כשהוא פוצח בקונצרט הנחירות לשעת לילה מאוחרת ותשאל אותו בבוקר אם הבלונים השמנוניים האלה שהוא מחזיק בכיסים הפנימיים באים גם בטעמי רגל קרושה וגפילטע פיש.
הרגשנו ברי מזל. לא כל יום אנחנו עדים לכינוס גרימזות מרובה משתתפות שכזה, כי גרימזה טובה לעולם תקפיד להיות במרחק סביר מהורידים של בעלה וגם כאן, הבנות הקפידו להיות במרחק שיחת טלפון שבה הן הכתיבו לו רשימת מטלות ארוכה כאורך הגלות לביצוע בדרך הביתה. בעל של גרימזה לעולם אינו רגוע ותמיד נכון לאיזו עז שתנחת עליו דקה לפני שהוא מכניס את האוטו לחניה. אותם בעלים יודעים כי הם יכולים עד מחרתיים להיות מנכ"לים של חברה כזו או אחרת. בשורה התחתונה הם עובדים אצל הגרימזה ואם היא לא יתומה, אז גם אצל אמא שלה, שתבדל וכו' וכו'.
אלון, המלצר המושלם, הגיע כדי לקחת את ההזמנה, וגאל את הגרימזות מהמבטים שלנו. בעסקיות של רפאל אפשר לבחור מנה ראשונה ועיקרית בין 3 קומבינציות. 75 ש"ח לעניים, 95 ש"ח למעמד הבינוי ו 110 ש"ח לבעלי צווארון ממש לבן. התמזל מזלנו וכל מה שרצינו נמצא בשלישון התחתון של שרשרת המזון הרפאלית.
סביח בלאדי – טחינה אל ארז, ביצה חצי קשה, פטרוזיליה ומיץ עגבניה
סביח זו ארוחת בוקר עיראקית של יום שבת שכלל אינה נמצאית בלקסיקון העשיר של השפה הזו. יום אחד התחילו לקרוא לתרכובת המושלמת של ביצים חומות שהתבשלו להן לילה שלם על החמין, חצילים קלויים, פטרוזיליה או רשאד ועגבניות ומריחת עמבה לחיבור שמח של כל המרכיבים(מה פתאום טחינה?) בשם סביח, רק משום שברמת גן עמד אחד ששמו סביח ומכר אותה בפיתה. מה שסביח היקר מכר היה פשוט ארוחת בוקר בפיתה, וזה היה כל כך מדוייק וטעים שזה גרם לישראלים לעשות מה שהם יודעים הכי טוב, להידחף בתור ולצעוק. "סביח תביא אחד", "סביח תביא שניים" ולפעמים מישהו גיוון עם "תביא שתיים סביח". זו היתה תחילתה של הבעיה, כיוון שאיזה אשכנזי חשב שצועקים 'תן לי במטוטא ממך שתי מנות של סביח' והלך להפיץ את העניין לחברים שלו בשינקין.
הסביח של רפי כהן לא דומה בכלום למה שאמא שלי שמה על השולחן כל שבת בבוקר, אבל הוא גאוני לא פחות. על מצע של טחינה מעורבבת בבצל קצוץ דק דק הוא סידר רבעי ביצה חצי קשה, נתחי חציל מטוגן שעליהם בנה גג מסלסת עגבניות ועל כל אלו פיזר בנדיבות פטרוזיליה מסולסלת ורעננה.
ירקות שוק ממולאים בבשר טלה ואורז בסמטי, לבנה עיזים ושמן זית
שנינו נולדנו לאמהות בשלניות שלא התעצלו למלא סירים של ממולאים ולכן אצל אף אחד מאיתנו מנת ממולאים אינה מנת התאווה, כי לא גדלנו על שניצלים מהמקפיא ופיצה מקפיצה. בחרנו אותה, רק כי לא היה הגרבלקס סלמון בו חשקנו. מטעויות לפעמים יוצאות אחלה של הצלחות. מנת הירקות הממולאים היתה מפתיעה לא רק בטעמה אלא גם בהשקעה שנדרשה בטח כדי למלא חציל ננסי, עלי כרוב וקישוא קטנטן. לא משהו שמצופה לקבל כמנה ראשונה בארוחה עסקית. אלו הוגשו בלווית כרישה על מצע של לבנה רעננה ועלי ריחן ננסי. מושלם לימי חמסין.
פריטו מיסטו של בייבי דגי ים מצופים בקמח תירס ומטוגנים בשמן תירס עם רסק עגבניות שטח
לשולחן הגיע מגש עגול ובו כנופיה של דגים שהשמות שלהם נלקחו הישר מתמונות יפואיות של תלמי. מרמרים מכנופית פרדס כ"ץ, ג'רבידות מכנופית עג'מי וסרגוסטים מטובי בחורינו היושבים על הברזלים של רמת עמידר. אבל מה? כל הדגיגונים לבשו ציפוי מדוייק וקראסטי של קמח תירס, כאילו היו מדי שב"ס ולא היה לנו מושג מי זה מי ועל מה הם יושבים, גם לא בטעם. כולם היו טעימים מאד והגיעו בלווית פירה חרדל אלילי וקרמי וסלסת עגבניות חריפה מעט, שהתפריט העיד עליה שמדובר בעגבניות שטח, שזו כנראה תשובתו הפיוטית של רפי כהן לעגבניות המסוחררות של אייל שני. עגבניה בימנו לא יכולה להיות סתם עגבניה, היא חייבת יחוס ופינפון. בכל מקרה אנחנו מעדיפים עגבניות שבאו מהשטח מאשר עגבניות שהסתחררו וירדו מהפסים.
את הדגים כל אחד מאיתנו אכל כמו שלימדו אותו בבית. דודי, המעודן והמנומס התעקש להלחם בכנופית הדגים בסכין ומזלג. אני, לעומת זאת, ישר קלטתי שרק יד קשה הם מבינים. שמתי את נימוסי החנה בבלי שלי בצד, ופירקתי להם את הצורה בידיים. הגרימזות הביטו בי בזעזוע, ואני כמעט בטוחה שאחת מהן מילמלה לעצמה "מי יתחתן איתה?" אבל אני המשכתי למצמץ ולפצלח את הראשים בין שיניי, כמו המלח של ז'ק ברל בנמל מאמסטרדם, וחשבתי לעצמי שהיהלום שלי כבר יושב לידי ושאם הוא היה יושב לי על היד, זה היה לא מי יודע מה נוח וגם די כבד.
ניוקי תפוחי אדמה עם חמאת עגבניות, מיקרו בזיליקום, פארמג'נו רג'יאנו (36 חודש) ושמן זית חדש
לפני כשבועיים נפלנו נפילה קשה עם מנת ניוקי במקום אחר ולכן די היססנו עם המנה הזו. למרבה שמחתנו היא נתגלתה כשיחוק אמיתי! ניוקי רכים, ערפיליים, לבנבנים, בגודל מרשמלו נחו להם ברוטב עגבניות ושמנת עדינדין עם גזיזי פרמזן שהחמיאו להם ועלעלים שלא הפריעו, אבל גם לא עזרו. מאז שחזרנו מחוות הבריאות בצפון אנחנו די צוחקים על כל האופנה הזו של פיזור חופני ירק על כל דבר שזז ושמחים עד מאד שהטרנד הזה לא הגיע לקינוחים ולמנות אחרונות. לא היינו רוצים לגלות על מנת הגלידה שלנו סילסולי עלי בייבי. אנחנו מזהירים כאן ועכשיו. מנה מנה הניוקי האלה. לכו עליה ולא תצטערו.
לקינוח אלון המלצר הביא לנו שתי כוסיות יין מוסקט מיקבי רמת הגולן ששלחו אותנו לדרך עם טעם של עוד. תודה אלון, על הכל, וד"ש חמה לאמא שלך שגידלה אותך כל כך יפה למצוות ולמעשים טובים.
בשורה התחתונה? רוצו לשם. הגאוניות של רפי כהן מוגשת במחיר שווה לכל נפש. לא תמצאו בשום מקום תמורה טובה יותר לכסף שלכם. רק אל תשכחו, את החברה והמצב רוח הביאו מהבית. בואו עם החבר'ה, בואו בטי שירטס, בג'ינס ובסניקרס. בואו עם הרעש והצחוק שלכם. בואו עם האביב של תל אביב. האוכל המעולה זקוק ומחכה לאהבה שלכם. והחשבון אתם שואלים? כל מה שראיתם עלה לנו 200 שקל. היינו כל כך מבסוטים שהוספנו 50 ש"ח כטיפ.