עייפה. מאד עייפה. רוצה לישון.
המון. שעות. להרדם עם מוסיקה כמו פעם. להתעורר מתי שהגוף ירצה.
רוצה פחמימות. פשוטות, נחותות. קמח לבן וסוכר לבן וקצפת לבנה ושוקולד מריר, רק לא לבן.
רוצה בצק, פריך, שמרים, לחם , אוזני המן (של סבתא שלי).
עוגת תפוחים עם גלידת וניל. בורקס תרד. סנדביץ עם ממרח מיונז (זה עם החתיכות הבלתי מזוהות והטעם על גבול המקולקל-חמצמץ )
לישון, יותר טוב, הכי הטוב לישון. על הצד, על הגב, לצד השני, על הבטן באלכסון. לישון.
יופי. איזה יופי כמה יופי.
בצנצנות על המדף. בספריה, על השטיח.
במיטות ישנים. בעציץ בחוץ בארונות בפנים.
יופי.
פעם בשוק בפריז בדוכן פירות, כל היופי בסלסלאות מרובעות.
פטל ואוכמניות ומני פירות קטנים ועסיסיים בצבעים הורסים ובננות קטנות מושלמות ואני בוכה. מהיופי.
בוכה מהיופי.
לפעמים החיבור של הדברים, סך כל המרכיבים יוצר מושלם, רגעים בהם הלב במקום בדיוק איפה שתכננו שיהיה.
והפעימות בתאום עם הנשימות עם הסיבוב של הכל עם הקו הישר. ושקט שאומר: בדיוק ככה צריך להיות, איזה יופי.
כשחקלאים נוטעים עצים, או שותלים גפנים הם יורדים לשדות עם מטר ופלס ומדייקים כל שתיל ושתיל בקו ישר במרחק מדוד על המילימטר בין עץ אחד לאחיו?
כי אם לא אז איך ייתכן היופי הזה של המטעים שראיתי טובלים בשלג צמרירי ישרים ישרים יוצרים שקט שרק מושלם יכול לייצר?
העיניים הכחולות שרואות והלב שזוכר רגעים אין ספור של חסד.
גשם בחוץ, לפנות ערב, סבא סבתא ואני צועדים ברחוב, לא קר לנו כי החום של הבית שיצאנו ממנו מכורבל סביב לצוואר כמו צעיף .
הם מלווים אותי חזרה הביתה. מעילים וכובעים והידיעה הוודאית שאני אהובה ומוגנת לעולמים.
שאני בידיים הכי טובות שאפשר שילד יהיה בעולם הזה אי פעם בכלל.
איזה יופי טהור ומזוכך. איזה מזל.
את תאוות הנדודים שלא ממושה לעולם המירה אמא שלי בהזזה בלתי פוסקת של הרהיטים בבית.
היא הייתה עושה זאת לרוב בלילה בעודי ישנה, אין לי מושג איך הרימה הכל כולל הכל מבלי לגרור או להקים רעש כלשהו.
אבל היא עשתה זאת, הבית לבש צורה חדשה אחת לחודשיים לפחות, תלוי באי השקט שלה.
בבקר שאחרי התלוננה מעט שהגב כואב אבל בעיניים הירוקות היפיפיות שלה היה ברק ואור והיו בהן חיים.
וראו בהן, בעיניים את היופי, וברגעים האלה נרגעה הסערה לרגע, הוקל הכאב.
סל הכביסה, סל נצרים גבוה וגדול הפך למצפן שלי, בבקר הייתי קמה סהרורית מחפשת אותו וממנו מתחילה במסע בארץ חדשה ומרתקת.
הסלון זז ימינה וגלש למטבח, השולחן התנמך או גבה, וילונות הוסרו או נתלו ,הספריה על מאות הספרים שבה נשענת על קיר אחר, נראית כאילו מתנשמת ממאמץ הנדידה על כל ספריה הרבים למקום חדש..אולי משמשת מחיצה לפינת הסבה קטנטונת שנוצרה.
אחת לכמה שנים אמא הצליחה לשכנע את סבא וסבתא שחייבים לשפץ. כי אם לא היא פשוט לא יכולה יותר. ומה יקרה כשלא תוכל יותר איש לא רצה לנחש.
ואז המטבח עובר לאמבטיה המרפסת הקטנה מצטרפת, נפער חלון גדול וזוג דלתות תריס מהוות דלת כניסה למקלחת.
יש פינת אוכל ויש ארונות מטבח חדשים.
אך לא קץ הקץ על תאוות הנדודים, על אי השקט, על הגירוד המטריד בנשמה.
אבל כמה יפה היה. כל סידור שכזה הפך את הבית שלנו למדהים יותר, דרמטי ותאטרלי יותר. מיוחד.
ג'ון באאז שרה בבית, והחיפושיות ודון מקלין וחוה אלברשטיין.
"כי סערת עלי לנצח אנגנך.."
כמה יופי. כמה צבע.
כמה צער.
כמו מתנה מיוחדת, ירושה מאישה כאובה ומוכשרת קיבלתי את העיניים הרואות.
העיניים שיודעות למצוא יופי בכל מקום.
כאילו בהיפוך מוזר שכזה הצלחתי לרשת את היכולת לאיתור יופי בערימות זבל ( גם זבל אמיתי..אין ספור חפצים, כלי בית נברשת רהיטים ועוד)
בלי הפסימיות ומכאובי הלב. מבלי להאמין שהחיים בזבל.
הצלחתי לנדוד בחיי ממקום למקום ולהשאיר את הספות במקום.
הצלחתי להתקרקע מבלי לשבור קירות שוב שוב להנדיד אמבטיה למרפסת למטבח..
אני מוצאת יופי
בגור חתולים, בגזיר עיתון, במילים, בתותים, ברחוב הומה וסואן ומחריש אוזניים, בעיקול דרך עולה .
בפרח, נגיד לוע ארי ארגמן בוהק , בטל על הדשא. בחיוך.
בשיר ברדיו, בחיי היומיום, בחביתה. בקפה (כמה יופי טמון בקפה).
ביכולת שלא לאכול פחמימות פשוטות או פחמימות מתוחכמות..
אבל כמה יופי יש בלפנטז עליהן..
בברכות יומולדת, בזיכרונות. כמה יופי מקופל משובלל בזיכרונות.
באנשים, במבט, בקירבה, ביכולת לגעת ושיגעו חזרה.
בסנדביץ.
בלישון.
בריח של כביסה, בלקפל אותה ולשים במקום.
בלהיות משפחה.
במניקור.
ברגעים בהם העור צורב והעין מתערפלת, הידיעה שעוד מעט אחר כך אפשר יהיה..
בלנשום עמוק. בלהיות אני. בלהיות יכולה לראות יופי.