הסטודיו שלי הושבת למשך יותר משנה. כמעט שנה וחצי, אם אני כוללת גם את התקופה שאחרי, שבה התאמצתי לאסוף את עצמי ולנסות להתמקד בחזרה לשגרה. זה לא פשוט, לחזור מהתהום הזו, והמדינה, איך לומר, לא ממש התגייסה למעני. לקוחותי הוותיקים והנאמנים נאלצו למצוא לעצמם פתרונות אחרים במשך התקופה הארוכה שהיא כמעט נצח בתחום בו אני עוסקת, והמיתון הבלתי מדובר במשק רק מוסיף עוד קושי על זה שכבר קיים אצלי. כך יוצא שאני מוצאת את עצמי שולחת קורות חיים למודעות, שוקלת לחזור לעבודות שמזמן הדרתי רגליי מהן ובאופן כללי מנסה למכור את עצמי ואת כישורי המקצועיים.
אני עצמאית כבר 20 שנה. תקופה בלתי מבוטלת לכל הדעות, שבמהלכה צברתי ידע ונסיון רבים, לקוחות נאמנים המכירים ביכולותיי ושמחים להמליץ עלי לאחרים והעדפות ברורות לגבי אילו עבודות (ולקוחות) אני מעדיפה ועל אילו אשמח לוותר. היום אני צריכה להתמודד עם שוק מוצף בדור צעיר ותאב-עבודה, המוכן להסתפק במשכורות שלכל הדעות אינן יכולות לפרנס אפילו בדוחק משפחה ממוצעת. הדרישות, לעומת זאת, גבוהות עד בלתי הגיוניות וכוללות שעות עבודה בלתי נגמרות ובאופן כללי – ויתור על זכותך לחיים מחוץ לעבודה. זה יכול להתאים לאנשים צעירים שטרם הקימו משפחה, זה כמעט בלתי אפשרי עבורי.
אתמול הייתי בריאיון עבודה שנולד מפנייה יזומה שלי. מולי ישבה בחורה שלא נראתה צעירה מדי, אולי אפילו היא כבר אם בעצמה. תיארתי בפניה את כל הניסיון שיש לי להציע לה, תוך שאני מניחה בצד את הפולנייה שבי ולא מצטנעת שלא לצורך. ואז הגענו לתכל'ס: שעות עבודה, משכורת וכל זה. אחרי 20 שנות עבודה (בעצם יותר, כמעט חצי יובל, אבל מי סופר?) והתמקצעות שאינה מוטלת בספק אני מצפה להשתכר בכבוד. ביקשתי פחות ממה שאני צריכה. הצעתה הנגדית היתה נמוכה בהרבה. אולי יספיק לי לחצי חודש, אם נמשיך להצטמצם. קבענו פגישה נוספת, בה אצטרך להוכיח את יכולותי. יצאתי משם בתחושה שאיני רוצה לחזור לשם, לעולם. ואף על פי כן – כנראה שאלך, אם לא יופיע משהו טוב יותר בינתיים.
מחר יהיו לי שתי פגישות עם אופק ורוד. האחת עם לקוחה שאיתה דיברתי בעבר על שיתוף פעולה והנה הגיע הרגע לרדת לפרטים, והשנייה עם קולגה שההיכרות בינינו בת למעלה מ-20 שנה ומתוחזקת על בסיס קבוע, שגם איתו נולד דיבור על שיתוף פעולה מעניין. הערב, בעודי שוטפת את כלי ארוחת הערב, הבנתי שמחר אני לא צריכה למכור את עצמי מאפס. שניהם מכירים אותי היטב, יודעים מה הידע שלי, מה יש לי להציע להם, איך שני הצדדים יכולים להרוויח משיתוף הפעולה. מולם לא ארגיש שוב כמו הילדה החדשה בכיתה שצריכה להוכיח את עצמה ולקנות את מקומה. מחר השיחה תהיה בין שווים בעלי ענין משותף. זה הרבה יותר פשוט וקל, ובעיקר – מכבד אותי ואת החלק המקצועי שלי.
היומיים האלה עוזרים לי לדייק עם עצמי מה באמת נכון ומתאים עבורי. זה לא פשוט בשבילי להיסמך על אחרים בתקופה המורכבת הזו, אבל יש בי חלק שמכוון אותי לפתרון המתאים יותר לטווח הארוך, גם אם הוא פחות בטוח בטווח המיידי. לחזור להיות שכירה בתנאים המוצעים לי היום יהיה נכון רק במובן של משכורת בעשירי לחודש הבא. בעצם, כך אני רואה, משכורת כזו לא תאפשר לי להתפרנס באמת, ואצטרך לחזור לעבוד כמו פעם, בצעירותי, יומם ולילה, כדי להשלים את הכנסתי. אז אני לוקחת נשימה עמוקה עמוקה, מזכירה לעצמי שאני יכולה, שאני ראויה ושאין סיבה לחזור לטירוף של פעם ולמחירים שהוא גובה, ונותנת בעצמי אמון. אם אחרים יכולים להאמין בי – ברור שגם אני יכולה. וכך, חמושה במשקפיי הוורודים, אני יוצאת מחר לעולם.
