מעולם לא סיפרתי בפומבי על מחלת הסרטן שממנה הבראתי וריפאתי את עצמי והנה הזמן להוציא את הסיפור לאור ולעורר השראה ולעודד את מי שחולה במחלה .
איך נרפאתי מסרטן לבדי ואיך גם אתה יכול
אני מכירה את התחושה הזו של חוסר האונים של הפחד הגדול מהמחלה הזו גם אני היתי שם והרגשתי בדיוק כמוך אבל לא נתתי לרגשות ולפחדים שלי לשלוט בי והחלטתי לקחת את ההגה ולנווט את חיי ובכך ריפאתי את עצמי איך עשיתי זאת אספר בהמשך
הסיפור שלי
הייתי מורה בבית ספר יסודי לימדתי כיתה ד . היו לי 4 ילדים בן בכור בן 16 בת ,בת 15 בן שלישי בן 7 ותינוק קטנציק בן כמה חודשים.
הייתי נשואה אבל בתוכי הרגשתי סערת רגשות .המון עצב דאגות רבות התרוצצו במוחי ולא מצאו מנוח . מה אעשה איך אדאג לילדיי עם בעיות משפטיות שהיו וטבעו ממני לנהל את העניינים לבדי בנוסף צריכה להתמודד עימן והכל נפל על כתפיי . לא היה מי שיבין לא היה עם מי לשתף הייתי עצורה ולא סיפרתי מה עבר עלי פנימה . ליבי ונפשי זעקו לעזרה ליד מלטפת ללב מבין לחיבוק שמעולם לא קבלתי כי אמא שלא הייתה שם כי היא עזבה כשהייתי בת 3 שנים ונשארתי עם אבא וסבתא שטפלו בי.
הרגשתי לבד בעולם והדמעות החלו להציף את פניי בכיתי לבד ולא הראתי לאף אחד את הכאב הרב שחוויתי בתוך תוכי .
הלחץ הלך וגבר עם כל יום והדאגות לא הרפו ממני הרגשתי שאני מתמוטטת ואין מושיע .
בעלי לא היה דמות של אהבה ההיפך מכך הוא רק התלונן ובא בטענות שהאוכל לא מוכן בזמן שהאוכל לא טעים כמו אמש וכי יש כלים בכיור או מיליון ואחד טענות ואפילו לא שאל מה עובר עלי ואיך אני מרגישה . הכל סבב רק סביב עצמו והנוחות שלו וכשמשהו לא היה לרוחו החל לצעוק ולנבל את פיו . כולנו פחדנו ממנו אני והילדים ותמיד ניסיתי להשקיט את הרוחות ולהרגיע כדי לשמור על שלום בית ושקט . אבל כוחותיי הלכו ואזלו הרגשתי חסרת ערך נתתי לכולם הכל דאגתי לילדיי לבית לבעלי ולכולם נתתי את כל כולי בעבודה כמורה והשקעתי ימים כלילות לרצות את כולם ואני נותרתי ריקה מבפנים. הרגשתי שאני כינור אחרון בבית אפילו כשהיה מעט אוכל דאגתי לחלק לכולם ולי נותר מעט לא התלוננתי רק שתקתי והמשכתי להרגיש את הכאב והעצב מבפנים .
הרגשתי נורא לא שייכת לא ממש חשובה לאף אחד ושוב הרגשות הללו של הילדה הקטנה שאמא עזבה אותה והיא מרגישה לא אהובה עלו בי וזה כאב מבפנים והלב שלי בכה והדמעות עלו בי ובכי מר הציף אותי על חיי הקשים ועל הסבל שאני חווה למעשה כמעט כל חיי ואין איש שיקשיב ואין איש שיבין ותחושת הלבד בעולם גוברת והכאב פנימה הולך וגואה ותחושת הקורבן עולה שוב
ואני שואלת את עצמי למה חיי כל כך קשים ? למה נולדתי לחיות חיים כאלה ? מה עשיתי רע שמגיע לי לסבול ? אבל מחשבותיי נותרות ללא מענה ואין מי שיהיה שם עבורי
הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי שאין מי שיטה אוזן שישאל מה איתי? מה עובר עלי ?
בעלי תמיד צחק עלי ועל הספרים שאני קוראת שאותם ממש אהבתי כי הצלחתי דרכם להשאב לארץ אחרת ולמחוזות אחרים ובעזרתם הצלחתי מעט לשכוח את כאבי .
ישנתי בחדר בקומה התחתונה עם בני התינוק שהיה רק בן 4 חודשים . לילותיי היו מלאי חרדות ודאגות והיו לילות שלא נרדמתי בכלל גם כי היתיי צריכה לטפל בבני התינוק וגם כי המחשבות ותחושת העצב והכאב עלו בי שבעתיים.
לילה אחד התעוררתי והפגימה שלי הייתה מכוסה בזיעה כולי הייתי רטובה מזיעה והייתי צריכה להתקלח ולחליף את בגדיי ומצעיי כי הכל היה ספוג בזיעה .
ישבתי בפינת האוכל לקחתי מחברת ישנה והתחלתי לכתוב המילים זרמו בלי הפסק והדמעות כיסו כל חלקה של המחברת העליתי על הכתב את תחושותיי את הכאב והסבל את גופי שהרגשתי שבוגד בי ואינו יכול לשאת יותר את סבלי הרגשתי שכל עולמי חרב עלי ובקשתי שאולי כדאי למות ולא לחיות יותר .
הלילות הבאים היו שוב ספוגי זיעה והגירוד ברגליי לא נתן לי מנוח הבנתי שמשהו עובר על גופי וגם הוא לא שקט ולא אמרתי לאף אחד מה עובר עלי וכהרגלי שתקתי והפנמתי הכל מבפנים.
התחלתי להרגיש בלוטות נפוחות מתחת לסנטרי שהלכו וגדלו מיום ליום
כאשר פניתי לרופאת המשפחה היא הציעה לתת לי אנטיביוטיקה כי חשבה שזו דלקת בגרון .וכך עברו חלפו להם יותר משבעה חודשים ואני כבר שהתרגלתי לקחת את כדורי האנטיביוטיקה כבר הייתי נוטלת אותן לבדי ללא עזרתה של הרופאה .
עד שיום אחד כבר הבלוטות כבר היו בגודל של בלוטים של עץ אלון וכשהגעתי הרופאה זרקה בחלל החדר את המילה לימפומה מיששה את הבלוטות ומיד נבהלה רשמה פתק דחוף להפנות אותי מידית לבית החולים .
אני שבקושי רגילה ליטול תרופות מוצאת את עצמי נוסעת לבדי לבית החולים . ושוב התחושה של לבד ואין מי שיהיה לצידי ברגעים של מצוקה והכאב של ליבי היה גדול מהכאב להגיע לבית החולים.
עברתי סדרת בדיקות ועצרתי להתקשר לבעלי להודיע לו שאני בבית חולים . חששתי מהשיחה כי קודם לכן התנהל ויכוח ביני לבינו שבעקבותיו לא דברנו איש עם רעיהו . הוא ענה לטלפון ואמר לי מה את עושה שם ? אמרתי שקבלתי הפניה כי כנראה אני חולה
התגובה שלו ממש לא הדהימה אותי כשאמר אוקי תחזרי הביתה מקוה שתרגישי טוב.
האם זו תגובה שאני מצפה מבן זוגי בעלי איש שאמור לתמוך ולהיות שם עבורי בעיקר במצבים כאלה?
אבל אני שכבר למודת סבל לא ממש הופתעתי רק המשכתי לכאוב . למולי ראיתי זוג שהבעל תומך באישה מלטף את ראשה ומביע לה את אהבתו והתמונה הזו צבטה את ליבי שבעתיים ,רציתי גם להרגיש אהובה שייכת שיש מישהו שאכפת לו ממני . אבל שוב אף אחד לא היה שם ותחושת הלבד בעולם והכאב הנפשי היה גדול מכל כאב פיזי והדמעות עלו בעיני אבל לא רציתי שיראו אותי בוכה הרי תמיד הייתי האישה החזקה בבית עמוד התווך שחזיק את המשפחה ולכן עצרתי את בכיי
רופא אף אוזן גרון ניסה ליטול ביופסיה מגרוני אבל ללא הצלחה יתרה אבל אצלי בלב הכאב הנפשי ותחושת הלבד היו גדולים מהכאב הפזי שחויתי .
לאחר יומיים קבלתי שיחת טלפון ממנהל המחלקה שבקש ממני להגיע מיד לבית החולים . שאלתי האם זו המחלה? לא יכולתי לומר את המילה סרטן . אבל הוא רק בקש שוב שאגיע ניסיתי לשאול שוב אבל הוא חזר על דבריו ובקש שאגיע מידית .
הייתי לבד בבית עם עידן התינוק בן 4 חודשים והייתי צריכה לבקש מחמתי שתגיע לשמור עליו .שוב נסעתי לבד לבית החולים ושם הרופא הבכיר מנהל המחלקה שכה התרגשתי שהוא זה בכבודו ובעצמו דאג לקבל את פני ולהסביר לי מה קורה איתי .
הייתי בשוק כשאמר שיש לי סרטן והחל להסביר לי מונחים רפואיים מקצועיים שאני בכלל כבר לא ממש הבנתי אבל כהרגלי ניסיתי לשמור על ארשת פנים רגועה למרות שליבי ונשמתי כבר ידעו שהכל כבר לא יהיה אותו הדבר . הייתי בהלם מדברי הרופא ולא ממש הבנתי מה הוא מנסה להסביר רק ידעתי שמדובר במחלה קשה שלא קל התמודד מולה וכבר ישנם גרורות כמעט בכל הגוף .
למה זה קרה לי?
אחרי שהבנתי שאני חולה והמחלה שנקראת סרטן אכן מקננת בתוכי והמתחילה להגיע גם למקומות נוספים בגופי. התחילו להגיע השאלות למה לי זה קורה? איך זה בכלל התחיל אצלי?
למה דוקא אני ? מה עשיתי ? איך זה שאני חולה הרי אני תמיד בריאה ? ועוד מליוני שאלות כמו אם אמות מי יטפל בילדים בבית בבעיות המשפטיות ? איך הם כולם יסתדרו בלעדיי ? מי יטפל בעידן בני התינוק ?
ואני בטוחה שגם אתה שואל או שאלת את השאלות הללו זהו אחד מהשלבים שצריך לעבור כי מכאן מתחילה התודעה וההבנה שהכל קורה מתוך סיבה . למחלה הזו שנקראת סרטן שמעולם אצלנו בבית לא העזו להעלות את השם הזה ,יש סיבה ואין מקריות הכל הינו תוצאה של משהו שקרה .
תוצאה של לחצים נפשיים, משבר עמוק , רצף של אירועים מאתגרים שהצריכו המון כוחות נפש
אחרי 3 חודשי טיפולים כימוטרפיים הבנתי שכל גופי כבר מלא ברעלים של חומרים כימוטרפיים שגרמו לי להכאות שלשולים חולשה בכל הגוף והכי גרוע הדכאון החל לתת את אותותיו כתוצאה מהטיפולים הקשים . התהלכתי כמו זומביט לא רציתי לחיות יותר . לא מצאתי שום ענין יותר בחיים הללו בכאב הנפשי שהיה גדול שבעתיים מכל כאב פיזי .
יום אחד שכבתי על הספה בביתי המוקף בעיצים יפים בסביבה מלאת ירק פרחים ויופי של טבע פראי ולראשונה אמרתי בקול :"אני רוצה למות" בהתחלה אמרתי זאת בשקט אבל אחר כך המילים הדהדו והפכו לצעקה שנבעה מתוך הלב פנימה מתוך הנשמה שזעקה לעזרה .המילים שלי הדהדו בעוצמה באויר וגם אני די הפתעתי מהקול העוצמתי שיצא לי מהפה הרי מעולם לא צעקתי לפני כן תמיד דברתי בשקט ובקושי אמרתי את מה שיש לי לומר ברי הייתי האישה המרצה של כולם ואני תמיד אחרונה בתור ולא ממש ראויה אבל המילים עלו בעוצמה שגם אותי הדהימו. אבל כבר לא יכולתי יותר להמשיך ככה והעדפתי למות .
בעלי שהיה בחדר אוכל שמע את זעקתי והתקרב אלי וכל שעשה באותו רגע החל לבכות . אני הופתעתי מהתגובה הזו וציפיתי ליד מלטפת לחיבוק לאהבה שמעולם לא זכיתי לקבל למילות עידוד ותמיכה, אבל לא לתגובה כזו .
הבטתי בתקרה עם קורות העץ בבית היפיה שבניתי ועיצבתי במו ידיי ושמתי בו את אהבתי ונשמתי וכבר לא היה אכפת לי מכלום רק את מותי בקשתי . ראיתי לעיני רוחי את ארבעת ילדיי ביניהם את התינוק בן ה8- חודשים ולראשונה כבר לא היה ממש אכפת לי רק רציתי עוד יותר למות לעזוב הכל ולהשתחרר מהסבל ומתחושת המוות שריחפה באויר .
שכבתי ככה דקות רבות והרהרתי לי ולפתע עלה בי המשפט :"אם אין אני לי מי לי" לקח לי עוד כמה זמן להרהר בזה ןאז אמרתי לעצמי יש לי שתי אופציות כרגע או למות ולא מעניין אותי מכלום להרים ידיים ולעבור לעולם הבא או לקחת את עצמי בידיים ולרפא את עצמי לבד
בחרתי באופציה השניה מן הסתם ולפתע הרגשתי איך כוחותיי ואנרגיה חדשה החלה להדהד בתוכי של רצון לחיות וכהתלמיד מוכן המורה מגיע
התחלתי לחקור את הענין קראתי עשרות ספרים למדתי לבד הבנתי שאם אני הבאתי על עצמי את המחלה אניאוכל גם להרפא ממנה כי הגוף שיודע להיות חולה יודע גם להרפא
התחלתי לתרגל מדיטציות להשקיט את הגוף כך עשיתי לפחות 6 פעמים ביום לפתע מצאתי זמן לעצמי להיות לבד עם עצמי להבין
בנוסף בחרתי מנטרה אשר ליוותה אותי בכל מדיטציה תרגלתי וחזרתי ושיננתי לתת מודע שלי והרגשתי שאני בריאה כבר ראיתי איך מים רבים באים ושוטפים את תאי הסרטן שלי מנקים אותם מגופי וראיתי את עצמי בריאה ושלמה המנטרה שלי הייתה:"שטף של מים בא ושוטף את תאי הסרטן שלי אני בריאה ושלמה "
בנוסף ראיתי בעיני רוחי ודימיינתי את התמונה הזו קוראת ממש עכשו הרגשתי את התהליך בתוכי נתתי לתחושה להדהד בתוכי
ואכן אחרי כחודשיים וחצי כבר היו תוצאות חיוביות הרגשתי טוב יותר ההרגשה הנפשית השתפרה הגוף התחיל להתאושש ולהתחזק ואכן הבדיקות הראו נסיגה של המחלה וריבוי כדוריות דם לבנות מערכת החיסונית עלתה
מאז למדתי המון על עצמי התחלתי לאהוב את עצמי יותר להסכים לקבל להסכים להיות ראויה להסכים להאמין בעצמי
ומאז אני תמיד אומרת המחלה שלי היא המתנה שלי כי רק לאחר שחליתי התחלתי לשאול שאלות ולחקור על מהות החיים ועל עצמי ורק מי שהיה כמעט בצד השני של המתרס יודע להעריך את החיים ולהביט במבט על ולהודות ולהכיר תודה על כל דבר שיש
לדעת לצחוק ולחייך ולראות תמיד את החצי כוס המלאה וללמד מכל דבר ולהביט בכל דבר ולראות את היופי והטוב לשמוח ולאהוב