יום אחד הבן הבכור שלי התחיל לקרוא. זה היה קצת אחרי שהתחיל ללמוד בכיתה א'.
לא. לא לימדתי אותו לקרוא לפני שהתחיל ללמוד בבית הספר. יש בי משהו תמים שמאמין בילדות; לאפשר לילדים להישאר ילדים כל עוד הם יכולים.
אולי בגלל זה שני הספרים אשר מלווים אותי מילדותי הם "אנחנו שנינו" (Now We Are Six) ו"פעוטים היינו" (When We Were Very Young) של א.א. מילן?
את שני ספרים אלו הכרתי לראשונה בגרסתם האנגלית, כאשר סבי (אשר עלה לארץ מסינגפור יחד עם שני הספרים) היה מקריא לי את השירים המקסימים באנגלית משובחת, אך במבטא עיראקי מובהק. מאוחר יותר, גיליתי את גרסתם העברית בתרגומו המשובח של יעקב אורלנד. ועוד יותר מאוחר התאהבתי בשלמה ארצי (ובינתיים זה עבר)… אז, הנה אהבת נעורי שרה את Vespers (תפילת ערבית) של מילן בתרגומו הנפלא של יעקב אורלנד…
וכשהבכור שלי קרא את השלט הראשון בכוחות עצמו אמר לי, בהתרגשות ופליאה; "אמא… אני מרגיש שעולם חדש ושלם נפתח לפני"…
היום הוא בן 30, הבן שלי. מאז למד לקרוא לראשונה – הוא אינו מפסיק. הבית שלנו מלא ספרים שהבן שלי קרא. מכלכלה פוליטית ועד הרמב"ם. מ"פריקונומיקס" ועד האנתולוגיה של ש"י עגנון.
מדי פעם הוא אומר לי, הבן שלי; "אמא… את הספר הזה את חייבת לקרוא".
אישית, אני מעדיפה לקרוא ספרי עיון או קלאסיקות אמיתיות, כי אין לי זמן וגם אין סבלנות להתמודד עם ספרים, שלא מצליחים להחזיק אותי מעבר ל- 3 הדפים הראשונים. רבים מהספרים שהתחלתי לקרוא נשארו באותה פוזיציה עד שהועברו כלאחר כבוד ל"סיפור חוזר".
אבל, כשהבן שלי אומר שאני חייבת לקרוא – אז אני קוראת.
ספר כזה, למשל, הוא "פסטורליה אמריקנית" של פיליפ רות, אותו קראתי בנשימה עצורה מבלי יכולת להניח את הספר. כשרון הכתיבה שלי מוגבל ולכן אין אני יכולה להתעלות מעבר למה שכתוב בגב הספר, פרט לציון העובדה, שהספר הותיר את חותמו בגופי. האומץ של רות לתאר את המציאות במערומיה המכוערים מתוך מקום של חמלה הוא תרפיה בעד עצמה. הצלחתי להתחבר לתיאורים של השכונה בניוארק באופן כה מוחשי, כמעט כמו שאני מצליחה להתחבר לזכרונות מהשכונה בה גדלתי בבאר שבע. וויי… אז, הינה זה יצא לי בכל זאת… אבל, הספר הזה עוד לא שינה את חיי.
***
ספר אחר הוביל אותי למסע חקירה שנמשך שנים.
לאחר רומן כושל בצבא, נשארתי עם פצע בלב וספר תלוש דפים, שהשאיר לי ה"דון חואן דה-לה שמטע"… מה לעשות, אני לא יכולה לראות ספר קרוע. גם אם זה בכריכה רכה. הספר בהוצאת "עם עובד" היה בעטיפה ירוקה (ורכה). תיקנתי את הספר, הדבקתי את הדפים בקפידה והתחלתי לקרוא את "כל החיים לפניו" של אמיל אזא'ר. לא יכולתי לעצור את שטף הקריאה וסיימתי לקרוא את הספר בפחות משעתיים. התיאורים של הגברת לולה (לפני ואחרי ש"הפכה צד") ושל הגברת רוזה בדרך אל/ מ ה"חור היהודי" שלה גרם לי לפרצי צחוק משולבים בבכי עצוב, גם אם ידעתי שכל החיים עדיין לפני. אז עוד תגובה גופנית, משהו, לספר?… מה לעשות? לבחור היה טעם טוב בקריאה…
ואז התחלתי לחפש עוד ספרים של אמיל אזא'ר, עד שגיליתי שמדובר בעצם בשמו הבדוי (פסבדונים) של הסופר הצרפתי רומן גארי, הסופר היחידי שזכה פעמיים בפרס "גונקור" היוקרתי – כי כמו כל יהודי עבד על כולם והחזיק בשני שמות ספרותיים. ואז התחלתי לקנות ולקרוא את כל ספריו של גארי, אשר תורגמו לעברית (כי אני לא קוראת צרפתית). את כולם אהבתי. אחד אחד. כתיבה פראית, אמיתית, שבאה ל"פנים". מדף שלם בספריה הביתית שלי מוקדש לרומן גארי, כולל לביוגרפיה המרתקת שלו. מדי פעם אני פותחת את "שורשי שמים" או את "ריקודו של ג'נג'יס כהן" ומתרפקת על השפה המלוכלכת עם הרעיונות הנקיים עד כדי "טהרניים" והבהירים. פשוט תענוג!!!! השפיע על חיי? בהחלט. אך לא שינה אותם.
סגירת מעגל קטנה עם גארי התרחשה בעודו של בני (הנ"ל) נדרש להגיש יומן קריאה ראשון בכיתה ז'. אם רוצים לגרום לילד שאוהב לקרוא להפסיק לקרוא – אזי מומלץ לאלץ אותו להגיש יומן קריאה. וזה בדיוק מה שקרה…
הילד נכנס ל"בלק אאוט"; "לא מוכן שיאלצו אותי לקרוא"…
"סבבה" עניתי, שמתי את "כל החיים לפניו" על השולחן, יצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת.
תוך כלום זמן נשמעו ברחבי הבית שאגות הצחוק של בני, בעודו מתמוגג מהטקסט של אז'אר / גארי. הוא סיים לקרוא את הספר תוך שעות ספורות ורק אז נמצא ראוי בעיני להיחשף לסיפור חייו של גארי. כן. הוא הגיש בסופו של דבר יומן קריאה. ו – כן… את היומן כתבתי אני (הערה טלפונית של ניב: "את יומן הקריאה כתבתי אני"). כך או כך – קיבלנו 100…
***
ספרים נפלאים רבים ליוו אותי בילדותי ("האסופית", "אבא ארך רגלים", "המלך מתיא הראשון", "מסע האלפס", "האנוסים", "בת האצטקים", "בת מונאטזומה" וכמובן "הלב"….), בהתבגרותי ("אנקת גבהים", כמעיין המתגבר", ג'יין אייר" ומגוון ספרי שירה – מיונה וולך ועד לנתן אלתרמן) ובבגרותי – כפי שכבר סיפרתי לכם קודם.
מאז – כל ספר שאני קוראת זה בדיוק הספר שמשנה את חיי ברגע זה. למשל, "כוח סוס", ספרו האחרון של רוני סומק, אותו סיימתי לקרוא ממש הבוקר. שנינו (רוני ואני) בנים למשפחה עם שורשים בעירק והאמהות של שנינו תפרו לפי "בורדה". שנינו כותבים שירה, וכבר זמן רב אני נשבעת לעצמי שאתחיל לכתוב כמו רוני סומק – שיר אחד בחודש. אבל, מה לעשות? משוררת אמיתית אני ממש לא. הוא עובד בזה ואני סתם משתעשעת ונהנית לקרוא את מילות האהבה שלו לבתו המתגייס (שירלי), כמו למשל:
"בבוקר אקנה מעדר
ואתחיל לחפור מנהרה, שתחבר בין
החיוך שנלכד ביום הרביעי לחייך
ותלוי מעל מיטתך,
לקיר החול הנודד במחנה,
בו כל גרגר
מטרטר בפניך
את כיוון הרוח"…
***
אבל, גם בלי להיות תחת ההשפעה של ספרו החדש של סומק; החיבור שלו לבתו, שירלי, שמוביל אותי לחיבור לבני, אני חייבת להודות שהספר בו הייתי בוחרת הוא לא אחר מאשר "מסכת אבות", או מה שמוכר כ"פרקי אבות".
מדובר בטקסט, אשר מלווה את חיי משנות בית הספר (כאשר לימודי תושב"ע היו חובה) ועד היום. יש, כמובן, את המהדורה הנפלאה והמוערת – "פירוש ישראלי חדש" של אביגדור שנאן – וגם את זו הידידותית פחות אך ה"מקצועית" ביותר מבית מדרשו של ישעיהו ליבוביץ. אישית, אני מעדיפה את הטקסט הנקי – "א-קפלה"…
ומה ניתן להרחיב על טקסט מכונן זה, כאשר כל מי שמבין משהו בארון הספרים היהודי יודע שמדובר בטקסט שחובה להחזיק בכל בית… אכן, מדובר בטקסט עמוס פרדיגמות, אשר מאלץ אותנו לבחון את העמדה והמעשים שלנו, לפרק אותם ולעצב מחדש לאור דעתם של חכמים ובכל רגע נתון.
ולכן ובשל כך מדובר בעיני בטקסט, אשר מספק עמדת פתיחה עשירה ומעמיקה לבחינה של מעשינו וחיינו תוך לימוד עצמי מתמיד וספירלי… מומלץ ושווה לנסות את זה בבית, שהרי "אם אין תורה אין קמח" (ר' אלעזר בן עזריה)…