כשהיו בני 15 התגלגלו לכיתה אחת בתיכון. עם הזמן התקרבו זה לזו, נערה ונער שהרגישו עצמם שונים, לא לגמרי חלק מהמבנה החברתי שסביבם. זו היתה ידידות שניסתה להפיג את תחושת הלבדות, והתקיימה בתוך גבולות ברורים לשניהם. בסתר ליבו קיווה שתציע לחרוג מעט מהגבולות ולצאת לסרט ביחד. בדימיונה ראתה את ראשה מונח על חזהו הרחב ואת ידיו חובקות את גופה. הם היו בני 16 שלא העזו לנסות, שמא יתגלה שטעו, ומה שהיה יאבד לנצח. כך זה נמשך עד שסיימו את התיכון ופנו איש לדרכו ולחייו.

הוא הכיר את אהובתו בצבא, נישא לה, וביחד הקימו משפחה לתפארת. אחר כך השתבש דבר מה והחבילה התפרקה. כעבור זמן פגש אהובה חדשה וגם שם היתה חתונה. ושוב חרק משהו והנישואים התפרקו.
היא הכירה את אהבת חייה בביתם של חברים משותפים. הם נישאו ובנו משפחה יפה וחיים טובים. באחת הצמתים של החיים התפצלו דרכיהם ומרחק נפתח ביניהם, עד שהחליטו לשחרר זה את זו כדי שיוכלו להמשיך איש בדרכו ואישה בדרכה ללא מלחמה.

יום אחד הצטלבו השבילים באקראי, לאחר יותר משלושים שנה שלא היו בקשר. התמונה מאז, של ראשה על חזהו, חזרה ועלתה בדמיונה, והפעם אזרה עוז והציעה לחדש קשר. הוא היה קצת מופתע, אבל למען הנוסטלגיה, כך אמר, זה יכול להיות נחמד. הפגישה הראשונה הובילה לשניה ולשלישית ולרביעית. כשנפגשו, הביא איתו את הנערה שהייתה פעם ואת האישה שבגרה להיות. דרך עיניו פגשה את הנערה הצחקנית שלא זכרה שהיתה ולמדה לאהוב אותה ולקרב אותה אל ליבה. הוא היה בשבילה ממש כמו אז, גבוה וחסון והחיבוק שלו היה ממש כמו שדמיינה אז, כשלא העזה להתקרב עוד קצת. פרק העבר מיצה את עצמו עוד לפני שחלפה מחצית הפגישה הראשונה ואת מקום הנוסטלגיה תפסו ריגוש, הנאה, עומק וצחוק. נראה היה שהטיוטה לפרק ב נכתבת מפגישה לפגישה.

ואז הגיע הפחד. פגיעות העבר הרימו ראש והדפו את הקרבה שהחלה להירקם. גם העומק וההנאה לא הצליחו לרפא את הפצעים שנידמו בעיניה חשופים וכואבים כביום שנוצרו. ככל שהסכימה לפתוח את ליבה אליו, כך יכלה לחוש אותו נרתע ונסגר, עד שלא יכלה עוד לשאת את הקושי וניתקה קשר.

מספר חודשים טרופי געגועים חלפו והנה צצה הזדמנות למפגש ספונטאני, וכאילו לא עבר כל הזמן הזה, כל הטוב שהיה ביניהם חזר במלוא העוצמה. הוא חזר ואמר, תוך שהוא מחבק אותה אליו, שאינו יכול להסתכן שוב בלב שבור, והיא, חמושה במשקפיה הוורודים, חשבה לעצמה שלא יוכל להדוף לאורך זמן את החום והרוך שהשפיעה עליו. הוא נאחז בקרנות המזבח של אמירותיו הברורות, והיא ליקטה את פירורי אהבתו והאמינה שעם הזמן יצטברו לעוגת אהבה גדולה ומתוקה. הוא אמר שאינו מתחייב לכלום והיא הפליגה בדמיונה למחוזות אחרים. עד שהגיעו המילים ששמו לכל זה סוף חד. הוא פגש את זו שבשבילה היה מוכן לקחת את הסיכון, והיא, המומה ומאוכזבת, ביקשה לנתק קשר לחלוטין, להעלים אותו מחייה ולחפש את מי שלא יפחד לתת לה את ליבו.

הוא בנה לעצמו זוגיות שיש בה מה שליבו חיפש ולרוב היה מאושר. היא ידעה שעליה להמשיך הלאה, אבל הוא המשיך להתגנב אל מחשבותיה. קשה היה לה לוותר על מה שהרגישה עמוק בתוכה שיכול היה לצמוח לאהבה גדולה, ממש כמו שדמיינה תמיד שתהיה לה. הוא מצא עצמו מתגעגע אליה מדי פעם. לא הרבה, אבל בעקביות. כשצצה ההזדמנות, אזר עוז והתקשר אליה, חושש מתגובתה ומקווה שתענה לו. היא ענתה, והשיחה עוררה בשניהם געגוע מהול בפחד. קבעו להיפגש לארוחת ערב במקום הקבוע ולהתעדכן.
על כוס יין אדום התברר שהוא כבר לא עם ההיא, אמר שלא יכול היה באמת לפתוח אליה את ליבו. היא הרגישה את ליבה עולץ ונבהל כאחד. כשקבעה להיפגש איתו בטחה בזוגיות שלו שתשמור עליה ועל הגלד העדין שאך החל לכסות את ליבה הפצוע. הידיעה טרפה את הקלפים ועוררה בה תקווה קטנה שאולי הפעם, אם יניחו כל אחד את ליבו על השולחן, יוכלו ביחד לשנות את סוף הסיפור. כך, לוגמים עוד כוס יין ועוד אחת, נעו בין תקווה לוויתור, עד שהיה ברור לשניהם: הפרק הזה, מוצלח ככל שנראה היה בטיוטה, לא יוכל להיכתב לעולם.