בחיים אני לא אשכח איך הזעקתי את יוסי להגיע מחיפה למודיעין כי ״משהו נורא״ קרה לילדה.
איך הזעקתי את גיסתי לרוץ לשם,
איך מיה נרדמה ברגע שראתה פנים מוכרות ואוהבות.
איך עברה לי הדרך מחולון למודיעין.
בחיים אני לא אשכח איך הרגשתי את ידה השמוטה במרפאה.
בחיים אני לא אשכח איך הסתכלו עלינו, ההורים, בבית החולים בעיניים מאשימות.
איך נקראנו למסור עדות במשטרה כי אחרת לא ישחררו אותה מבית החולים.
בחיים אני לא אשכח את התירוצים של המטפלת שלא נשמעו אמינים באף שלב, ״היא פשוט שכבה על הגב ניסתה להתהפך וכך מצאתי אותה״.
בחיים אני לא אשכח את ההאשמות של השופטת נוכח התרעומת שלנו, ״אנשים כמוכם נראים לי כמו אנשים שיחלקו פליירים מתחת לביתה של הנאשמת״ (מה שלא היה ולא נברא), ״תפסיקו לעשות פה פרצופים או שאוציא אתכם מהחדר״,
״מה אתם רוצים? תבקשי מהם סליחה״.
בחיים אני לא אשכח שהתחושה הכי קשה שהייתה לי הייתה נוכח העובדה שהיא ממשיכה לטפל בילדים קטנים וחסרי ישע ואף אחד לא מנע ממנה את זה.
לא ההמלצה של המכון הפתולוגי שהפגיעה נעשתה בזדון ולא מערכת בית המשפט שבחרה לא לפגוע לה בפרנסה והטילה עליה עבודות שירות וקנס בסך 3000₪ בלבד.
בחיים אני לא אשכח את האכזבה והתחושה שהצדק לא תמיד בא על מקומו.
ואם חשבתם שילדה בת 5 חודשים שוכחת, אז תחשבו שוב… שנים של חוסר אמון ופחדים…
אבל אין דבר שהאהבה לא יכולה לרפא לו ❤️
האור מנצח את החושך
ואנחנו צריכים לזכור להדליק אותו.
לפני 17 שנים.
